הזרקורים באיצטדיון ספרטק, אולי בגלל הגשם, ירדו כאילו מהשמיים, כמו חייזרים, והכו את הדשא. אריק דייר, שנכנס למשחק רק בדקה ה-81, עמד מאחורי הכדור. על קו האורך רץ לו ג'ורדן פיקפורד, שרק דקה קודם לכן עצר את הבעיטה של קרלוס באקה - הצלת דו-קרב פנדלים ראשונה של שוער אנגלי בטורניר גדול מאז שדייויד סימן עצר את הרנן קרספו ב-1998. עשרים שנה, יא-בא-יאיי.
עוד בנושא:
אנגליה בעננים, גארת' סאות'גייט: "מקווה שדורות של שחקנים ייראו שהכל אפשרי"
מונדיאל 2018: אנגליה ניצחה את קולומביה 3:4 בדו קרב פנדלים ועלתה לרבע הגמר
לערוץ הטלגרם של וואלה! ספורט
ופיקפורד רץ, התיישב בהפגנתיות לצד נקודות הקרן, הטיח ידיו על הארץ, וצווח. היה נראה שהוא ניסה להפריע בהפגנתיות, כאילו דגל מכבי חיפה ביציע - ואולי גם בית"ר - לא היו הסחות דעת מספיק קיצוניות עבור קשר טוטנהאם.
שריקה. המתנה. צעידה. בעיטה.
אנגליה בשלב הבא, אחרי שניצחה דו-קרב פנדלים לראשונה במונדיאלים. עוד יום בהיסטוריה.
דייר חגג באופן מוזר, עצור, לקח את הזמן. אחרי הכול - זה מה שלימדו אותו. לקחת את הזמן.
"גארת', אם זה מגיע לשישית, תיקח אחת?"
בספרו חזר גארת' סאות'גייט, כיום מאמן נבחרת אנגליה, ליום הארור ההוא ב-26 ביוני, 1996. אז, בוומבלי, בבית, בחצי גמר היורו, אנגליה נקלעה לדו-קרב פנדלים מול גרמניה והמאמן טרי ונבלס ועוזרו בריאן רובסון ניגשו אליו.
"כן, אם אתם רוצים שאקח אחת, אקח אחת", אמר להם.
30 שניות אחר כך, הוא מספר, רובסון חזר אליו.
"גארת', לקחת אחת פעם?"
"כן, רובו", עניתי.
בריאן רובסון לא שאל לפרטים מדויקים, כתב סאות'גייט, אז הוא לא הרחיב. בספרו הוא כן פירט: "קריירת הפנדלים שלי היתה קצרה: החמצה אחת מול קריסטל פאלאס, שלוש עונות קודם לכן. הרגעתי את עצמי - נדיר שהבועט השישי מתבקש. אבל כשזה הגיע ל-4:4, היה ברור לי שהתסריט כבר נכתב ושאני חלק ממנו". שטפן קונץ קונץ עשה את זה 5:5, וההמתנה נגמרה.
השוער הגרמני אנדראס קפקה הריח דם, ואת הבעיטה הנוראית של סאות'גייט הוא הדף בקלות. אנדראס נוסף, מולר, דייק, ברור שדייק, וגרמניה בשלב הבא, ואנגליה - המארחת - סיימה את דרכה. סאות'גייט שם ידיים על הראש, נראה הכי מסכן בצד הזה של הכדור, הרגיש רע יותר מאיך שנראה, וגם החיבוק מראש הממשלה לא עזר.
הוא זוכר את היום הזה, הוא כתב עליו, הוא חי אותו. בכל מסיבת עיתונאים במונדיאל הזה, וקודם, ואחר כך, הוא עוסק ברגע ההוא בוומבלי ובהשלכותיו. 22 שנים לאחר מכן, הוא הבטיח לעצמו שכל עוד יש לו יד בדבר, לבחור בסגל שלו זה לא יקרה. ואם יקרה, אז אחרת. "למדתי מיליון דברים מהיום ההוא", אמר לקראת המשחק מול קולומביה. "והדבר הכי גדול הוא שגם אם משהו רע קורה לך - הוא לא גומר אותך".
והוא יודע כמה זה גומר. הוא עוד היה אחד הראשונים בשרשרת הכאב. קדם לו ההפסד בפנדלים ב-1990 בחצי גמר המונדיאל, גם מול גרמניה; ואחריו היו 1998, 2004, 2006 ו-2012. ולצדו בארכיון הפגועים ניצבו וודל ופירס, באטי ואינס, בקהאם, ג'רארד ולמפארד. ועוד.
אז כשהכין את הנבחרת למונדיאל הזה, רצה שהיא תהיה הנבחרת המוכנה ביותר לפנדלים מבין כל נבחרות העולם. הוא רצה ששחקניו יתמודדו עם הפחדים. "לקחת שליטה על התהליך", היתה המנטרה שלו. "היו לי שני עשורים לחשוב על זה", אמר. ב"טלגרף" פורסם על מחקר שערכו בצוות האימון, ולפי תוצאותיו - השחקנים האנגלים לקחו הכי מעט זמן בפנדלים שלהם, פחות מכל מדינה אחרת. הלחץ כרסם, ואת זה הוא ניסה לשנות. אז בכל פעם ששחקניו תרגלו בעיטות מ-11 מטר, בערך בכל התכנסות מאז מרץ האחרון, הוא חייב אותם לקחת את הבעיטות אחרי הליכה מקו מחצית המגרש.
בנבחרת גם החלו לערוך משחקים וניסויים, בהם שחקנים צועקים אחד על השני, מנסים להפריע. כדי להתרגל להסחות. במהלך ההתארגנות ערכו לשחקנים גם מבחנים פסיכוסומטיים. במקביל, ערכו תחקירים על שוערי המונדיאל - לאן הם אוהבים לזנק ושלל תבניות התנהגות.
זה לא הספיק - גם סאות'גייט הרי רצה לקחת את השליטה בידיים. בימים שקדמו למפגש עם קולומביה פורסמו כתבות על ההכנות לקראת דו-קרב אפשרי. סיפרו שהמאמן מחזיק ברשימה קפדנית, מ-1 ועד 23, לפי סדר בועטים. הוא לא רצה להגיע למצב התנדבות, מצב כמו שהיה לו. קיין היה הראשון בתור, ובצדק. סאות'גייט היה גם מוכן לביצוע חילופים מוכווני פנדלים. אתמול למשל דייר נכנס רק בדקה ה-81, ובעט את הפנדל המכריע; רשפורד נזרק לדשא רק שבע דקות לסיום ההארכה, והתכבד בפנדל השני. "לקחנו סיכון ושיחקנו איתו כ-8", חלק סאות'גייט, "אבל רצינו אותו לפנדלים".
ההתייחסות המדעית והמנטלית הזו אינה ערובה להצלחה - ולראיה הנדרסון, שנחשב לאחד הפייבוריטים מהנקודה, החמיץ אתמול. אבל הטור הזה נכתב לא כי סאותג'ייט הצליח, אלא בגלל מה שהוא ניסה לעשות - לקחת נושא כואב ולתקל אותו על מנת להוציא ממנו רווח. "זה לא יעזור לנו בסיבוב הבא", אמר אתמול המאמן, "אבל לאמונה של הקבוצה הזו, וגם של זו שאחריה, זה היה רגע חשוב. דיברנו איתם על כך שאנחנו רוצים שהם יכתבו את הסיפור שלהם, וכרגע ראינו דוגמה קלאסית - הם לא חייבים להתייחס כל הזמן למה שהיה".
ואז סוף סוף נשאל: מה אתה מרגיש?
"לא רציתי להיסחף ברגשות", אמר, "אפילו בהגרלה הפסדנו, וסטטיסטית, זה קשה יותר. אבל צחקנו על זה - זה רגע גדול להיות שייך אליו".
גם אתמול, מן הסתם, נשאל על 1996. "זה לעולם לא יירד מהגב שלי, זה יחיה איתי לנצח", אמר. "בתקווה שזה ייתן אמונה בדור הזה, ובאלה שאחריו".
אבל יש גם את הזווית האישית. כל מי שנבחרת אנגליה חשובה לו, גארת' סאות'גייט תמיד יהיה זה שהחטיא את הפנדל ההוא, ב-96'. אתמול, אולי, סוף סוף, הצליח לשנות קצת את ההיסטוריה. אם ינצח בשלושה משחקים נוספים, ועם כל הכבוד למיקומה של הטראומה בדברי הימים של הכדורגל האנגלי - הוא כבר ייזכר באופן אחר לגמרי.
orenjos@walla.co.il
