"תודה לאנשים שהרסו לי את המונדיאל": מיומנו של אוהד כדורגל עם דיליי

"בהתחלה עוד הייתי נאיבי. הייתי רואה את המשחקים ובמקביל יושב עם הטלפון. עונה לסמסים, מקשקש בוואטסאפ, בודק עם חברים. ואז חבר כותב לי 'איזה גול', ואני לא מבין על מה הוא מדבר. מה גול? אצלי הם שותים מים. מישהו כותב לי 'לא ייאמן!', והמצלמה בכלל על איזה אוהד בקהל. מה הוא מתלהב, מה לא ייאמן פה? ואז, אחרי ההודעות, פתאום זה הגיע. הגול, הפנדל. ואז הבירור - מה הדקה אצלך, ומה הדקה אצלי, ואז הבנתי, אני בדיליי. אני בפיגור אחרי כולם. העולם בקצב שלו, ואני בקצב אחר. לא נעים להגיד, אני מפגר.
"זה לא שלא שמעתי על זה מראש. הזהירו אותנו. ראיתי את הפרסומות עם רונאלדו. התקשרתי לפרטנר לפני המונדיאל, והם אמרו לי 'אנחנו מודעים לזה, העניין בטיפול'. קשקשו כל מיני שטויות על תשתיות ועומס. אנשים היום מדברים על 4קיי, 4שמיי, אבל אני רק רוצה לראות את המשחק בזמן. אומרים לי האפליקציה טובה, אפשר להחליף זוויות צילום, צוות שידור, אבל מה אכפת לי מהשטויות האלה, רק רוצה להיות נורמלי. תנו לי לראות כמו כולם. הרגתם אותי.

"אני יושב בבית, רואה יפן נגד בלגיה, מקבל פתאום הודעה 'זה לא גמור, זה לא גמור', אבל אצלי 0:2. מה לא גמור? כמה גולים פספסתי? חבר כותב 'איזה הצלה!', אצלי עדיין לא נפתחה המחצית, השחקנים בחדר ההלבשה. היום כדורגל זה חוויה חברתית, רואים ביחד, מדברים. מה אני אמור לעשות, לכבות את הטלפון? לשבת בחושך כמו מסכן? להיות בניתוק מהעולם כי יש לי פרטנר? ותגיד, קיציס, אני רואה בפרסומת שאפשר גם להזמין פיצה דרך הטלוויזיה, גם הפיצה מגיעה בדיליי? כמה איחור? גם לקיציס יש פרטנר? או שאני יכול לבוא לראות אצלו?".

"לפחות אני לא בפרטנר, יש לי על מי להתחזק. אצלי הדיליי הוא בין 20 ל-40 שניות, שמעתי שאצלם זה מגיע לשתי דקות, חחח. האמת, כבר לא יודע כבר מה עדיף. פעם היה לי דיליי של כמה שניות, וזה הכי גרוע. כי אז אתה רואה התקפה מסוכנת, שומע את הקריאות של השכן, ויודע איך זה ייגמר. היום, כשהפערים גדולים יותר, אתה מנותק לגמרי. זה מאפשר לך יותר מרחב. למעשה, הקריאות של השכן זה כמו האות של הגול ב'שירים ושערים'. אתה יודע ששער נכבש, אין לך מושג איפה, לאיזו נבחרת, ואתה נדרך. פתאום הוא מגיע. 'אה, זה זה', אתה אומר, 'זה הגול. ציפיתי ליותר'.

"הגעתי למצב שבו חוויית הצפייה שלי תלויה באנרגיות של השכנים. יש לי שכן מטורלל אוהד ארגנטינה, צווח כמו חולה רוח. ה-3:4 שלהם מול צרפת היה הדבר הכי מוזר שחוויתי: בגולים של ארגנטינה ידעתי שהם יבואו, הגולים של צרפת באו לי בהפתעה. עצוב להודות, אבל סארטר צדק, הזולת הוא הגיהינום. אני יושב בבית, מתענה, משתגע, ממלמל לעצמי, 'סתום ת'פה, סתום ת'פה', הפכתי לסהרורי".

"כל כך שמחתי להתנתק מהכבלים, מהלוויין, מכל הגנבים, הודיתי לאלוהים על האפליקציה של התאגיד, אבל היו רגעים שזה התנקם בי. יש את הרגע הזה, בשיא המשחק, שבו פתאום כולם מתחברים לאפליקציה, והשידור מתקלקל, האיכות מידרדרת, אפשר להשתגע. זה חוסר אונים. במשחק של ארגנטינה מול איסלנד לא ראיתי את הפנדל, קיללתי בבית כמו פסיכופת. בנפילה, כשהכל משתבש, אתה חי בדילמה: מתי לעשות ריסטארט? האם להישאר ככה, עם האיכות הזאת, או להתחיל מחדש ולסכן שתיים-שלוש דקות? עכשיו זה נשמע כמו דילמה קטנה, ברגעי האמת זה עינוי".

"רק בשביל הפרופורציות, חשוב לי להבהיר: לקראת המונדיאל הזה קניתי מנגל. מנגל! פנטזתי על ערבי כדורגל על הגג שלי, שכל החבר'ה באים אליי ואני מארח אותם ברוחב לב, שותים בירות, אוכלים אבטיח, דמיינתי את החיים שלי כמו פרסומת לבירה. בערב הראשון באו אליי, קלטו שאנחנו בדיליי, נתנו לי מבט של מסכן, ומאז לא חזרו. אני שבור. חצי בן אדם. לא מסוגל להיות פה בבית יותר. מסתכל על המסך, ומרגיש בגידה. השידור באיכות של צפייה באינטרנט. במשחקים של 17:00 זה רע, ב-21:00 זה נורא ואיום. שידור ברמה של אינטרנט מלפני עשר שנים. הם אומרים לי שהבעיה היא בתשתית. איזו תשתית צריך פה, של נאס"א?.

"עכשיו, מלבד לשכנים, הטלפון הוא האויב של חיי. הוא מונח בצד, אני מביט בו באימה, נבעת מכל הבהוב, נלחם עם עצמי לא להרים אותו. הוואטסאפ מושתק לחלוטין. לטוויטר אני נכנס רק במחצית. עם הזמן אני מגלה שהחשש מדיליי הוא יום יומי. אתה חי אחוז פחד, משהו שאי אפשר להשתחרר ממנו. מועקה שעוטפת אותך, תסכול של חוסר שליטה, הבנה שתמיד יש סיכוי שפתאום מישהו יצעק 'גול' ויהרוס לך את המשחק, שימחיש לך כמה אתה תקוע מאחור. אחר כך קלטתי שזה מקרין לי כל החיים. תחושה של חוסר ביטחון, הידיעה שכולם יודעים משהו שאתה לא".