"זו המסעדה שביברס הכי אהב".
סטניסלב פרגמנט, אתם תקראו לו סטאס, חנה את האוטו והצביע על "פאשמיר", מקום למעדנים אוזבקיים בלוקיישן שאיתו מגיעה, בילט אין, אחת השקיעות היפות שראיתם. המסעדה ענקית והאזור החיצוני נראה כמו סוכה מפוארת. לצד כל שולחן כמעט נרגילה בגודל אבסורדי, וגם סטאס חובב. הוא מזמין טבק בטעם פירות ואשתו לובה והוא מרשים לעצמם לבחור לי את התפריט - צ'יבוריק בשר ותבשיל אוזבקי מסורתי. זו היתה, ללא כל ספק, הצלחה מסחררת. אבל יותר מכל,
"זו היתה המנה שביברס הכי אהב".
סטאס הוא אדם פרטי עם עסק פרטי, ועדיין, את קו פרשת המים בחייו הוא לא שוכח. "זה שהכרתי את ביברס זה דבר ששינה את הכול", הוא אומר מעל צלחות ריקות. והכל התחיל בדצמבר 2009, כשאבא שלו נכנס לחדר ואמר ברוסית לבנו - אז סוכן ביטוח בן 28:
"הפועל תל אביב מגיעה לעיר, אולי סוף סוף תנצל את העברית שלך?".
18 בדצמבר, 2009, הפועל שסיימה במקום הראשון בבית ג' של הליגה האירופית הגרילה את רובין קאזאן, שנשרה מהצ'מפיונס ליג (לא לפני שניצחה בקמפ נואו 1:2). המפגשים נקבעו לפברואר, הראשון בעיר הקפואה והשני ביפו.
את העברית שלו למד סטאס בקיבוץ. כשהיה בן 15, ילד טוב טטארסטן, הוא וחבר עשו מבחן שקשור לפרויקט "נעלה" (נוער עולה לפני הורים) של הסוכנות היהודית. כמה שבועות לאחר מכן הוא קיבל טלפון: התקבלת, תארוז תיק, אתה עולה לארץ. הוא רצה אבל ההורים לא - לשלוח את ילדם בן ה-15 למדינה זרה, גם אם ארץ הקודש, נשמע עניין משוגע - אבל בסוף לא רק שהשתכנעו אלא שכנעו אותו. אביו נטש את קרים למען קאזאן כשהיה בן 18, והוא רצה שילדו יתנסה באותה החוויה - לגור לבד, להתבגר.
הוא הגיע לקיבוץ מעוז חיים, למד ונהנה, שמר על קשר עם הוריו באמצעות טלכרט בן 120 יחידות. באחד הביקורים בקאזאן, כשהיה בן 17, הכיר את לובה - בת לאם יהודיה ואב טטארי מוסלמי - והשניים התאהבו ונולד להם ילד. למרות האם היהודית, בארץ עשו ללובה בעיות ובמשך כמעט שנה לא אישרו את עלייתה. החלום שלהם היתה חופה בארץ, אבל זה לא צלח. כשילדם היה בן חודשיים וחצי אף העיפו אותה מישראל. לאחר יותר מדי זמן אושרה עלייתה, והם עברו לגור בבאר שבע כשסטאס התגייס לתותחנים ("רציתי קרבי, אבל מאחורה", הוא צוחק). כשש"ס עלתה לשלטון, שוב עשו ללובה בלגנים וב-2005, כשנמאס, הם חזרו והקימו בית בקאזאן, קרוב להורים.
לובה עבדה בבריכה של מלון "שליפיין", באמצע המדרחוב של קאזאן, וב-2008 שחקני הפועל ירושלים הגיעו לעיר כדי לשחק מול קבוצת הכדורסל. היא שמעה את העברית והקפיצה את בעלה, שכבר אז שיווע לחברה של ישראלים, התגעגע לתרגל את שפת הקודש. הוא הגיע ופגש אותם בארוחה במלון, הכיר את גיא פניני ודרור חג'ג' ושאר החבר'ה, ובלילה קר של ינואר הם חטפו תבוסה בת 53 הפרש; לאחריה ביקשו ממנו שייקח אותם למקום בו יוכלו להוריד את הכאב עם קצת וודקה. קצת, הוא מדגיש, לא הרבה.
הממשק העברי שלו שוב יצא להפסקה, בת שנתיים, עד שאביו נכנס לחדר עם אותה השאלה מלמעלה. סטאס חשש; להוציא את הביקור הירושלמי העברית היתה חלודה. אבל יאללה, חשב, הגיע הזמן לעשות משהו. הוא חיפש כתובת מייל ושלח שהוא דובר את השפה ומוכן להיות המתורגמן של הפועל תל אביב בזמן ביקורה, מצדו בחינם. "חצי שנה לאחר מכן, ואני כבר עובד של רובין, הפכו אותי לאחראי על כתובת המייל הזו", הוא נזכר. "ראיתי כמה מיילים שם מגיעים לספאם. איך הם מצאו את המייל הבודד שלי אז - עד היום אני לא מבין". יומיים אחרי ששלח את המייל הוא קיבל טלפון. "סטאס?". "כן". "בוא ננסה".
באותו ביקור אדום ב-2010 תפקידו של סטאס היה לתרגם את אלי גוטמן במסיבת העיתונאים, ובארוחת הערב הרשמית של הבוסים. הוא היה צריך גם לעזור להפועל בכל בקשה, כמו למשל השגת ציוד תרמי לבן - שכן הם הביאו עמם מהארץ רק אדום וזה היה הצבע של קאזאן.
"ביום המשחק נאתכו חגג יום הולדת, ומישהו בהפועל סיפר לי שהוא עובר לקאזאן מיד אחרי המפגשים איתם", סטאס נזכר. "אחרי המשחק בארץ הייתי בודק באינטרנט כל יום, לראות האם זה נכון ומתי ביברס יגיע".
ואז הוא הגיע, ילד בן 22. יום לאחר מכן התקשרו מרובין וביקשו שאראה לו דירות. בסיור, אחרי שלוש פעמים שסטאס הצביע ואמר "זה בית הכנסת", נאתכו הסביר: "לצערי הרב, אחי, אני לא יהודי - בית כנסת זה לא בשבילי". נאתכו צחק, וסטאס הסביר שלא ידע. הם מצאו דירה, וראו כי טוב, ובקאזאן הודיעו: "מעכשיו אתה עובד מועדון, צמוד לביברס, 24/7 - מה שהוא צריך, אתה איתו".
"וכך הפכתי להיות המתורגמן של ביברס נאתכו".
הוא התלווה אליו בכל יום, בכל אימון ובכל משחק, בית חוץ, עד טיסה אחת לניז'ני כשהמנוע הפסיק לעבוד, והמטוס עשה פרסה, ולמטה חיכו אמבולנסים ומכבי אש, וסטאס חטף חרדה. הוא היה מתלווה לכל אסיפה, ובזמן שהמאמן ברדייב היה מדבר על טקטיקה, היה לוחש לביברס את התרגום. כשעוזר המאמן אלכסנדר מצורה היה מדבר, בקולו המונוטוני והמשעמם, סטאס וחלק מהשחקנים היו נרדמים. נאתכו לא. הוא תמיד היה שולח מרפק לצלעות של המתורגמן שלו. "תתעורר כבר!".
באחד הימים הראשונים של נאתכו בעיר השלג כיסה את כל הכביש וכשהאוטו שקע הוא ביקש מסטאס עזרה; הם החלו לדחוף והמתורגמן החליק ונעלם בשלג. במשך שניות ארוכות ביברס לא מצא אותו, והם צוחקים על זה עד היום. הוא היה עוזר לו עם האוכל, ונדהם לגלות שנאתכו אוהב את הפסטה שלו בלי כלום ואת ההמבורגר "יבש". כשהוא מזמין ביג-מק, למשל, הוא מקבל רק לחמניה ובשר. "מוזר".
"כבר כשהגיע לפה, בן 22, הוא היה ילד אבל מבוגר", סטאס אומר. "הוא הפך לכוכב פה. אני לא יודע איך זה בישראל, אבל ברוסיה אין אחד שאומר עליו מילה רעה. המאמנים מתים עליו, האוהדים תמיד היו בעדו. גם הכסף לא השפיע עליו - כל השחקנים קנו מכוניות פאר, היו משחקים קלפים ויוצאים למסיבות. הוא נשאר עם אותו האוטו למרות שאמרתי לו להחליף, מעולם לא היה בליין, אף פעם לא נגע באלכוהול, בגלל הדת. פעם אחת, כשזכינו בגביע הרוסי, ראיתי אותו רוקד. זהו. אני אומר לך - חבל שאין יותר אנשים כמוהו".
במשחק הבא של קאזאן באירופה באותה העונה נאתכו לא היה יכול לשחק. הם ישבו בתא השחקנים והקפטן דאז שרונוב ניגש אליהם וזרק לביברס, "נו, קיבלת פרמיה על הניצחון מול הפועל?", וצחק. במשחק הראשון שעלה כמחליף, בדקה ה-90 מול לוקומוטיב, נאתכו נראה כמו חיה שיצאה מהכלוב - סטאס מספר. הוא היה יושב מאחורי הספסל ובכל פעם שברדייב היה מעביר הוראה טקטית, הוא היה רץ לעבר נאתכו וצועק לו את הדבר בעברית. עם הזמן ההערות נפסקו ובמהלך המשחקים סטאס חזר להיות צופה. "זה לא ייאמן", הוא אומר, "פתאום אני עובד במדי הקבוצה שאותה תמיד אהדתי, יושב בחדר הלבשה עם השחקנים שהיו הגיבורים שלי".
היה להם קטע - לסטאס וביברס - לא להזכיר שמות של שחקנים אלא לכנות במספרים, שאף אחד לא יידע על מי הם מדברים. באפריל, אחרי חודש של כניסות כמחליף, הם נכנסו לאסיפה טקטית וביברס לחש 'מה ההרכב?'.
סטאס דקלם מספרים, ובמהלך הדקלום אמר "ובאמצע 6 ו-66".
"מי זה 66?", ביברס לא זכר.
הוא היה מספר 66.
אחרי כמה זמן הוא הגיע לסטאס ובישר: "מעכשיו תהיה לך עבודה כפולה".
"עוד שחקן ישראלי מגיע?", סטאס התלהב.
"בערך. טליה ואני בהריון".
מהר מאוד הם הפכו לחברים והמשפחות התערבבו, וסטאס החל לנהל את הביזנס של ביברס בקאזאן, דבר שהוא עושה עד היום. בשנת החוזה ברובין ביברס התאכזב מאנשי הקבוצה, שלא הציעו הצעה בזמן, וכשתמה העונה תמה גם ההתקשרות. הוא חתם בפאוק סלוניקי, והקשר התרגומי בין ביברס לסטאס תם אף הוא. חברים הם נשארו, עד היום. כשנאתכו חתם בצסק"א פרגמנט שמח. לפחות חזר להיות קרוב. סטאס נשאר עובד רובין קאזאן עד 2016, שם החלו לנקות אורוות, והוא היה חלק מהתהליך.
הוא עדיין בקשר עם אנשי הקבוצה, וכשנאתכו מונה לקפטן נבחרת ישראל, סטאס קיבל הודעות כאילו הוא הפך לקפטן בעצמו.
לפני כמה שבועות סטאס ביקר את ביברס בארץ. הכדורגלן מפרגן למתורגמן במידה שווה. "הוא עזר לי כל כך הרבה בחיים, אני לא יכול להסביר לך במילים עד כמה", הוא אמר לי אתמול בלילה. "הוא היה איתי בכל זמן, בכל רגע, בכל אסיפה, בכל אימון ובכל טיסה - ובהתחלה, כשזה קשה להסתגל לשינוי הגדול בחיים, זו היתה הקלה עצומה עבורי, שהוא היה איתי. מישהו שמדבר עברית ועוזר כל כך. מהשנייה הראשונה הוא היה כמו משפחה. תחשוב על זה, בן בית, זה בן אדם שביליתי איתו במשך ארבע שנים כמעט אותו זמן שביליתי עם אשתי".
ועכשיו החלום של נאתכו, גם סטאס יודע ומספר, זה סוף סוף לקבל ג'וב באירופה - הוא מפנטז על אנגליה, גרמניה או ספרד. אבל לך תדע, הוא מוסיף. אולי, יום אחד, יוכלו שוב לעבוד ביחד. אולי בקאזאן, אולי אפילו בישראל.
עשן הנרגילה התפזר והמנה האהובה על נאתכו עמוק בבטן. כשהאוטו עובר ליד בניינים גבוהים וחומים סטאס מצביע ואומר, "זו היה הדירה הראשונה של ביברס".
שלחנו לו את התמונה, והוא החזיר: "איזה זיכרונות".
וסטאס פרגמנט מסכם: "אני אודה לביברס עד סוף חיי - על כל מה שהוא עשה עבורי. לעולם לא אשכח לו את זה".
orenjos@walla.co.il