זכייתה של צרפת במונדיאל 2018 השאירה תחושה מוזרה. מצד אחד, יהיה מגוחך להתווכח עם העובדה כי מדובר באלופה ראויה מאוד. לאורך הטורניר כולו, היו הכחולים לנבחרת היציבה ביותר. הם הפגינו עוצמה, ודרכם לתואר היתה מרשימה ביותר - נצחונות ב-90 דקות על ארגנטינה, אורוגוואי, בלגיה וקרואטיה. בלי פנדלים, בלי יריבות חלשות ומקריות, מהצד "המאתגר" של המפעל, עם סגל של שחקנים מבריקים שהפגין רוח קבוצתית והקרבה.
בקיצור, שאפו ענק, אבל לצד ההכרה הברורה הזו ברור לא פחות כי צרפת לא עשתה מספיק לאור הפוטנציאל של כוכביה. היא היתה מינימליסטית להחריד, בצלמו ובדמותו של המאמן דידייה דשאן. עושה את המוטל עליה, ותו לא. היא רצחה בדם קר ובלב שלם את משחקיה ברבע הגמר ובחצי הגמר. אפילו אתמול, על אף שהפכה לנבחרת הראשונה שכובשת רביעיה בגמר ב-90 דקות מאז 1958, צרפת לא הלהיבה. ב-20 הדקות האחרונות, היא אפילו הרשתה להישאר עם 11 שחקנים במחצית המגרש שלה, ולבעוט מספר פעמים כדורים סתמיים לחלוטין לעבר השוער הקרואטי דניאל סובאשיץ', כאילו היתה קבוצת תחתית מהליגה השניה ששומרת על יתרון שברירי מול מועדון פאר בדרך לסנסציה בגביע. יש שיגידו כי כל האמצעים כשרים, אבל עבור נבחרת עם קיליאן אמבפה ואנטואן גריזמן האמצעים האלה פשוט מביכים.
צרפת זכתה במונדיאל: סיקור מיוחד
צפו בתקציר: צרפת גברה 2:4 על קרואטיה ושוב הוכתרה כאלופת העולם
מודריץ' השחקן המצטיין, קיין מלך השערים: מספרי המונדיאל
צפו בחגיגות ברחבי צרפת: "נבחרת של ילדים על גג העולם"
רוקדים בגשם: אלבום החגיגה הצרפתית בלוז'ניקי
בקרואטיה גאים: "עשינו התקדמות אדירה"
אין רגע שיא, אין משחק שיא
שוחחתי אתמול עם עיתונאים רבים ביציע ובמרכז התקשורת, ורובם הסכימו - הגיע לצרפת לזכות, אבל לא הגיע לה. אלופה של ניגודים, והיא מתאימה כמו כפפה ליד לטורניר, כי היה זה מונדיאל של ניגודים.
מצד אחד, נשמעו הצהרות כי היה זה אחד הטורנירים הטובים. צופה אחד, העונה לשם ג'אני אינפנטינו, אפילו לא התבייש להכריז כי היה זה "המונדיאל הטוב בהיסטוריה". והוא באמת לא היה משעמם - הוא זרם עם הרבה דרמות והמון הפתעות. היה על מה לדבר. ומצד שני, עם כל הכבוד לדפיקות הלב בזמן הפציעות, הרמה ברוב המשחקים לא היתה נאותה. את המפגשים האיכותיים אפשר לספור בקלות: ספרד מול פורטוגל, מכסיקו מול גרמניה, קרואטיה מול ארגנטינה במעמד צד אחד, שווייץ מול סרביה, צרפת מול ארגנטינה, בלגיה מול יפן, בלגיה מול ברזיל, אולי קרואטיה מול אנגליה. וכאן הרשימה מסתיימת.
בעצם, תשאלו את עצמכם - מה תזכרו מהטורניר הזה בעוד שנה או בעוד עשור? מה היה הרגע המכונן שנצרב בזכרון? מה מתקרב לברזיל מול איטליה ב-1982? לריצת האמוק של מרקו טארדלי? לסלאלום ושער יד האלוהים של דייגו מראדונה? לריקודים של רוז'ה מילה? לנגיחת הזינוק של יורדן לצ'קוב? לשער של דניס ברגקאמפ מול ארגנטינה ב-1998? לקאמבק של רונאלדו הפצוע ב-2002? לשער של פאביו גרוסו ב-2006? לנגיחה של זינדין זידאן במרקו מטראצי? לרביעיות של גרמניה מול אנגליה וארגנטינה ב-2010? ל-1:7 המדהים בחצי הגמר מלפני ארבע שנים? מה יישאר מגביע העולם הנוכחי בטווח הארוך? אתם מוזמנים לטקבק את התשובה שלכם, אבל התשובה שלי היא - כלום. אין שיא. אין רגע מיוחד באמת.
ממוצע השערים עולה, איכות השערים יורדת
נכחתי ב-15 משחקים במהלך הטורניר. רובם היו מעניינים למדי, עם היבטים שונים שמשכו את תשומת הלב. ואולם, למעט הניצחון של מקסיקו על גרמניה, שלווה בחוויה המדהימה של אצטקה ביציעי לוז'ניקי, לא היתה תחושה של "וואו". ואפשר היה לחוש זאת במרכזי המדיה. עיתונאים החליפו דעות, ניתחו את המהלכים, התווכחו, אבל אף פעם לא ראיתי ניצוץ בעיניים של פרשנים נייטרלים. אנשים לא חזרו מהיציע עם הרגשה שראו משהו חד פעמי ויוצא דופן.
מונדיאל של ניגודים. מצד אחד, מספר השערים משביע רצון על הנייר - 169, כלומר ממוצע של 2.64 למשחק, כמעט זהה ל-2014. תשוו את זה ל-2.27 ב-2010, 2.3 ב-2006 או 2.52 ב-2002. זה נחמד, אבל אחוז נכבד מאוד מהשערים האלה הובקעו בפנדלים או ממצבים נייחים. היו גם המון שערים עצמיים - לא פחות מ-12. מספר השערים המרהיבים היה נמוך, שערים שנבעו ממהלכים קבוצתיים נהדרים היו נדירים יחסית. לכאורה יש אקשן לרחבות, אבל שוכחים את זה אחרי יום אחד, כאשר מגיע משחק חדש. מונדיאל של ניגודים.
מלך השערים הוא אכזבה
וזה בא לידי ביטוי גם בזכייתו של הארי קיין בתואר מלך השערים. כי קיין הוא ללא ספק אחד החלוצים הטובים ביותר בתבל, הציפיות ממנו היו גבוהות, והוא לא עמד בהן כלל וכלל. בעצם, הוא היה גם אחד השחקנים המאכזבים ביותר של הטורניר. נשמע אבסורדי, אבל זו עובדה. מתוך שישה הכיבושים שלו, שלושה היו בפנדלים, ואחד מקרי כאשר הכדור פגע בו כדי להשלים שלושער ביזארי באופן קיצוני מול פנמה (ומה בעצם היא עשתה במונדיאל?). מלכי השערים של המונדיאלים הקודמים היו גם הכוכבים הבולטים שלו, למעט אולג סלנקו. קיין לא יכול להיכנס לרשימה הזו בשום אופן. מונדיאל של ניגודים.
מבחינה טקטית, לא היתה שום בשורה בטורניר. זה היה צפוי, כי כדורגל נבחרות כבר מזמן לא מכתיב את החידושים - הוא נחות באופן מובהק בהשוואה לרמת הקבוצות, ולמאמנים בכל מקרה אין מספיק זמן לעבוד עם החניכים על מנת להנדס משהו ראוי לחיקוי. מאידך, לאלופות הקודמות בכל זאת היתה זהות מוגדרת כלשהי. היה להן אופי. לצרפת מודל 2018 אין זהות אמיתית. היא יעילה, וזהו. הנבחרות עם זהות אמיתית הודחו בשלב מוקדם, וחלקן הפכו לקריקטורה של עצמן, כמו ספרד עם כמות לא שפויה של מסירות מטופשות בשמינית הגמר מול רוסיה.
VAR - הצלחה או פיאסקו בגמר?
החידוש החשוב והמהפכני בטורניר היה השימוש ב-VAR, וכמתנגד להכנסתו אני חייב להודות שהתוצאות היו טובות מהצפוי. מספר הפעמים בהם נעזרו השופטים באמצעי החדש היה נמוך יחסית, הזמן שבוזבז על כך לא הרס את שטף המשחק, ומספר טעויות השיפוט פחת. העובדה כי VAR מצמצם את היכולת של מתחזים לעבוד על שופטים עומדת לזכותו, וביטול הפנדל של ברזיל מול קוסטה ריקה אחרי צלילה של ניימאר הותיר הרגשה של צדק.
ובכל זאת, אתמול, על הבמה הגדולה ביותר בגמר, לא הצליח VAR למנוע מחלוקת. בדיוק להיפך - הדיונים לגבי אופן הושטת היד של איבן פרישיץ' נמשכים גם עכשיו, והקרואטים מרגישים מקופחים מאוד. מבחינת צופים רבים, השופט הארגנטיני נסטור פיטאנה שגה ופגע בגמר דווקא אחרי השימוש בטכלונוגיה. אחרי הגמר, יש שחשים אי צדק. VAR ממש לא מושלם, בעיתוי קריטי. מונדיאל של ניגודים.
אם פוטין מאושר, העולם צריך לדאוג
מחלוקות על החלטות שיפוט אינן ניתנות לביטול, אבל יש במונדיאל 2018 קונצנזוס לגבי טיב האירוח, ובמיוחד לגבי עבודת המתנדבים. רוסיה זוכה לשבחים רבים על הארגון, והם זורמים מכל הכיוונים. שמעתי את המאסטרו אוסקר טבארס קובע כי זה הטורניר הטוב אי פעם מבחינה ארגונית, אפילו מבלי שנשאל על כך במסיבת העיתונאים. נושא החוליגנים, שתוקשר באופן מוגזם על ידי התקשורת באירופה, לא היה רלוונטי כלל. זוהי הצלחה, אבל כאשר רואים את ולאדימיר פוטין בטקס הענקה הגביע מבינים כי ההצלחה היא הכישלון.
חברי להקט פוסי ריוט הסבירו זאת, כאשר פרצו למגרש במחצית השניה ונעצרו. רוסיה היא מדינה לא דמוקרטית שמפרה באופן שיטתי זכויות אדם ומערערת את היציבות הפוליטית בעולם. לעולם היה עדיף לראות את פוטין עם אגו נפוח פחות אחרי הטורניר, אבל הוא דווקא התנפח עוד יותר. הוא קיבל לגיטימציה שהיה כה מעוניין בה, והעם הרוסי ישלם על כך אחרי שכל הנבחרות, העיתונאים והאוהדים יעזבו את המדינה. מבחינת הרוסים והעולם כולו, היה עדיף לו הטורניר הזה היה מסתיים בפיאסקו, אך זה לא קרה. מונדיאל של ניגודים.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק