לפני ובכל מונדיאל אליו מעפילה נבחרת איראן, יש עניינים שחורגים מתחומי המגרש. זו כמעט מסורת. פעם אלו סנקציות על רקע שיחות הגרעין, פעם חרמות מצד חברות אמריקאיות שאוסרות על השחקנים להצטלם עם מוצריהן, ותמיד איכשהו הפוליטיקה נכנסת אל תוך הכדורגל ומשגעת את המדינה הזו. ב-1998 היו אלה האירועים סביב המשחק מול ארצות הברית, ב-2006 סביב נוכחותו של הנשיא לשעבר אחמד אחמינדיניג'אד במחנה האימונים וב-2018 הסנקציות הכלכליות של דונלד טראמפ, אז נשיא ארצות הברית, שחיסלו לנבחרת את ההכנה.
והנה, שוב מונדיאל, ושוב בלאגן. בחודשיים האחרונים איראן סוערת. 'מחאת החיג'אב' שפרצה בעקבות מותה של מאהסה אמיני, צעירה שהוכתה למוות בידי משמרות המהפכה, הוציאה לרחוב מאות אלפי מפגינים ביותר מ-150 ערים. האיראנים דורשים שלושה דברים: זכויות לנשים, חיים וחופש. המונדיאל הראשון בעולם הערבי ובמזרח התיכון במרחק ימים ספורים, ומבין נבחרות האזור המשתתפות יש אחת שמגיעה לטורניר כשהיא בליבה של סערה פוליטית חברתית אמיתית - נבחרת איראן.
טים מלי تیم ملی ("הנבחרת הלאומית") כמו שהיא מכונה במדינה, היא מותג הספורט החזק ביותר ברפובליקה האסלאמית, המונה יותר מ-80 מיליון בני אדם. החברה האיראנית ידועה בתשוקה הגדולה שלה לכדורגל ולספורט בכלל, וכך הקישור של מחאת החיג'אב אל שני התחומים האלו היה מיידי.
אחד הספורטאים הראשונים לבקר את השלטונות בגל הנוכחי היה סרדר אזמון, כוכב הנבחרת וכדורגלן באייר לברקוזן הגרמנית. "אף אחד או אחת צריכים לעבור דבר כזה", הוא כתב בסטורי בעמוד האינסטגרם שלו, "תתביישו לכם!". אחריו החלו לבקר עוד ועוד ספורטאים נוספים. קאבה רזאי, בעבר חלוץ שרלרואה הבלגית וכיום בטרקטור סאזי האיראנית, נעצר בעקבות התבטאויות נגד משמרות המהפכה; עלי דאי, עד לא מזמן שיאן השערים הבינלאומיים העולמי (109) ואגדת כדורגל פרסי, התבטא נגד דרך הטיפול של השלטונות בהפגנות ודרכונו הוחרם; ועלי כרימי, "מראדונה הפרסי" וכוכב באיירן מינכן לשעבר, נאלץ לברוח עם משפחתו לאיחוד האמירויות אחרי שסיפר ל-15 מיליון עוקביו ברשתות החברתיות השונות מה הוא חושב על האייתולות.
אבל אלו היו רק התגובות הראשוניות להפגנות הענק ששטפו את המדינה. במהרה העניינים החלו לקבל ביטויים חזקים הרבה יותר.
ב-18 באוקטובר, המטפסת המקצועית אלנאז רקאבי שהתחרתה באליפות אסיה לטיפוס בסאוּל, דרום קוריאה, ללא חיג'אב. האקט הזה הפך ויראלי והודהד בכל אמצעי התקשורת המערביים, הפך לסמל של המחאה. רקאבי עצמה ניסתה לצמצם נזקים לאחר מכן ואמרה ש"זה קרה בטעות מאחר והחיג'אב לא הסתדר לה עם ציוד הטיפוס", אך עבור דעת הקהל, זו היתה הפעם הראשונה שהמחאה קיבלה ביטוי של ממש על "מגרש הספורט".
רקאבי נעצרה לחקירה עם חזרתה לאיראן, והוכרחה להשאר במעצר בית, כך לפי הדיווחים האחרונים. אבל מה שהמטפסת בת ה-33 עשתה הוא למעשה לפרוץ סכר עבור המחאה, עבור נשים באיראן, וככה עוד ועוד מחוות של ספורטאים איראניים רשמיים המייצגים את המדינה בבמות הבינלאומיות החלו לשטוף את איראן.
בשבוע שעבר שחקני נבחרת כדורגל החופים של איראן שהשתתפה וזכתה בטורניר בינלאומי באיחוד האמירויות, סירבו לשיר את ההמנון של הרפובליקה האסלאמית ואחרי גולים עשו תנועה של גזירת שיער ארוך - אחד מסמליה של מחאת הנשים; כמה ימים אחר כך, גם נבחרת הכדוריד סרבה לשיר את ההמנון במשחק רשמי; כך גם עשו שחקני נבחרת הכדורסל, וגם שחקני נבחרת כדורעף הישיבה (כן, יש ענף כזה) שזכתה באליפות העולם השמינית שלה בסוף השבוע.
אבל השיא של הטרנד הזה הגיע ביום חמישי באצטדיון אזאדי, אצטדיון הכדורגל הלאומי בטהראן. טים מלי שיחקה משחק ידידות נגד ניקרגואה, במה שאמור להיות משחק ההכנה האחרון של איראן לפני המונדיאל, עם סגל שמורכב ברובו משחקני ליגה מקומית וליגות אסיאתיות, ולמעט שני שחקני הרכב שכן שרו את ההמנון - שאר השחקנים נותרו דוממים.
על הדשא, טים מלי נראתה מעט חורקת - דווקא אחרי תוצאות מרשימות בפגרה הבינלאומית הקודמת - 0:1 על אורוגוואי ו-1:1 עם סנגל, אבל ניצחה את המשחק 0:1 משער של מהדי טוראבי מפרספוליס, דווקא אחד משני השחקנים שכן שרו את ההמנון. כמו בכל מחאה שמערערת את היציבות ברפובליקה האסלאמית, גם הפעם יש מי שמטיל את האחריות למחאה על ארה"ב, על ישראל ועל המערב, וייתכן מאוד שזה המצב גם בקרב כמה משחקני הנבחרת.
בעוד שבוע בדיוק איראן תפתח את משחקיה בבית שכולו - "איראן מול המערב" - עם אנגליה, ווילס, ולא פחות ולא יותר מאשר נבחרת ארה"ב. כשההפגנות ממשיכות ברקע, כל העיניים יהיו נשואות ליום שני הבא, ביום המשחקים השני למונדיאל, אז טים מלי תפגוש את נבחרת אנגליה, ומעניין מאוד יהיה לראות את שחקני הנבחרת בזמן ההמנון של הרפובליקה האסלאמית. האם ימשיכו בטרנד המחאה כנגד שלטונות הרפובליקה האסלאמית כמו עמיתיהם מענפי הספורט האחרים ויעמידו את סוגיות זכויות הנשים באיראן על הבמה הגדולה מכולן? או שמא גם הפעם יהיו כאלו שישירו את ההמנון מתוך חשש על חייהם.
מה שבטוח זה יהיה מרתק והעולם כולו יעקוב. ואם איכשהו, איראן החבולה אך המוכשרת, יחד עם המאמן הפורטוגלי קרלוס קיירוש, סגן מלך שערי ליגת האלופות העונה מהדי טארמי מפורטו, עלירזה ג'האנבאחש מפיינורד ואולי גם סרדר אזמון אם יחלים בזמן מפציעה, תשקוט בהמנון אך תצליח להוציא נקודות מאנגליה ווילס, היא צפויה להפוך ללהיט של המונדיאל הזה.
ואם זה לא מספיק - ב-29 בנובמבר היא תפגוש את ארצות הברית לקרב ישיר על הרבה יותר ממקום ההיסטורי בשמינית גמר המונדיאל עבורה. קרב ישיר מול האויבת הגדולה ביותר, מה שנהוג לכנות באיראן "השטן הגדול", בשחזור המפגש ביניהן ממונדיאל 1998, אך הפעם, כאשר ברקע לא רק שיחות גרעין ומחאת אופוזיציה, אלא מחאה של ממש שסוחפת אחריה את העם האיראני וגם את הספורטאים המייצגים אותו.
"80 מיליון איש, מטרה אחת, אותה פעימת לב". את המשפט הזה תבע קרלוס קיירוש, במסיבת העיתונאים האחרונה לפני שאיראן יצאה למונדיאל 2018 ברוסיה, אז הסנקציות האמריקאיות הביאו לזה שאף יריבה ראויה לא הסכימה לשחק מול איראן במשחקי ההכנה. המשפט הזה הפך סיסמא של איראן תחת קיירוש. כעת, היא חוזרת להיות רלוונטית, אבל מקבלת מטען אחר לגמרי. ככה יצא שלמונדיאל הראשון בעולם הערבי, הנבחרת שמגיעה במומנטום הסוער והמדובר ביותר, היא בכלל פרסית.