יש משהו משובב נפש בידיעה שלא משנה איפה תהיה - גם אם זה הרחק מהבית, באצטדיון חדש, בטורניר יוקרתי, במשחק הפתיחה של הפאקינ מונדיאל - גם אז יישבו בשורה מאחוריך שני האוהדים המעצבנים ביקום. אתמול (ראשון) היו אלה שני קטארים, עם כאפיות וגלאביות מלאות סטייל, שרטנו במשך כל המשחק, רקעו ברגליים ובעטו בכיסא של העיתונאי המשועשע שישב מתחתם, ובעיקר קיללו, התרגזו והתמרמרו מהנבחרת החלשה שהם מעודדים.
למרבה הצער לא הבנתי בדיוק מה אמרו (האם יש דבר אומלל ועצוב מישראלי שלא יודע ערבית?), אבל הכדורגל שוב השתקף כשפה בינלאומית, דלה ופשוטה, ולמעשה הכל היה ברור: השקענו כל כך, חיכינו כל כך, טיפחנו והאמנו וקיווינו, ובסוף מה שאנחנו מקבלים זה את הנבחרת העלובה הזאת - שברגע האמת שלה מתפוררת מול אקוודור, מדינה שהתל"ג שלה מדגדג את תקציב הגלאביות שלנו. שפכנו 200 מיליארד דולר על הטורניר הזה, שיחדנו את כולם, בנינו תשתיות, הקמנו אצטדיונים, הכל היה מוכן לרגע הזה, אבל השחקנים האלה, העבדים שלנו, לא מסוגלים.
ללוח שידורי המונדיאל המלא
במדינה שבה הקטארים האמיתיים הם 20-10 אחוז מהאוכלוסייה, קל לזהות אותם בין מיליוני האסיאתים והאפריקאים ה"רגילים" שסביבם. יש להם סגנון ייחודי, עם לבוש לבן שהוא תמיד צחור ונקי. באורח פלא, לעולם לא תיתקל בגלאבייה עם כתם פסטה או בוץ, היא תמיד יפה ואלגנטית, משוחררת אך מוקפדת. (מדי פעם בשירותים נתקלים בקטארי שמשקיע דקות ארוכות בסידור העקאל והכאפיה, שתגלוש לו בטבעיות). גם הסנדלים שלהם מתחת תמיד נראים נוחים ויוקרתיים, וכשהם יושבים זה לצד ביציע כדורגל, יש לזה עוצמה מיוחדת.
העוצמה נובעת גם מהידיעה שמדובר באדוני המקום. יש להם מנטאליות של בני מלוכה, מוקפים בעבדים. נקודת המוצא היא שכל קטארי הוא נכס למדינה ולכן מקבל ממנה סכומי עתק על עצם היותו בן המקום. במטרו יש להם קרונות שלהם, עם מושבים נוחים יותר. היה מראה מהפנט לצפות אמש בסיום המשחק בשיירה ארוכה של מכוניות השרד השחורות והמהודרות עוזבות את האצטדיון, כדי לחוות את העושר החריג הזה, המוגזם והראוותני.
אבל כאמור, זה מעבר לעושר, זו גישה לחיים. לא הפתיע אף אחד כשדווח שהם לכאורה ניסו לשחד שחקנים של נבחרת אקוודור כדי לקנות את משחק הפתיחה (על אף שהדיווח מופרך), כי ככה הם פועלים: מבחינתם אין דבר שאי אפשר לקנות. לא יפתיע אף אחד לגלות שהגוש המעודד מאחורי השער, החבורה האדומה של "אולטראס קטאר", למעשה מורכבת משכירי חרב שעברו מחנה אימונים לעידוד מקצועי על מנת להעלות את המוראל (איך אפשר להשוות את המלאכותיות הזאת לשירה הטבעית והקלילה של האקוודוראנים?). הקטארים רגילים שהכסף מדבר. הם זוכים לחנופה וכבוד מלכים בכל מקום. אפילו נשיא פיפ"א מתרפס בפניהם.
וכך, עם הגישה הזאת, שני הקטארים החביבים שהתיישבו מאחוריי הגיעו לאצטדיון על מנת לצפות בהצגה, יחד עם עוד רבבות, כדי שישחקו הנערים לפנינו. כמו שנהוג לומר במדורי הכלכלה, בואו נראה מה הכסף שלכם עשה היום. בקטאר ידעו שזו נבחרת שמנסים לטפח כבר שנים, השקיעו בה תקציבים, איזרחו זרים, העניקו לה את כל התנאים, אפילו סידרו לה הגרלה קלה ובית נוח במונדיאל - ואז מתיישבים להם בני האצולה, והנבחרת לא מסוגלת להעביר פס.
בדקה ה-5 המארחת סופגת שער ראשון, והקטארים המומים. מהר מאוד צוות השיפוט מבטל את השער, והמקומיים שוב נינוחים ביציע, נושמים לרווחה, מרגישים שדברים בכל זאת מסתדרים, שיש מי שדואג להם, אבל אז בדקה ה-16 שער ראשון לאקוודור. ואז עוד שער. הנשים תופסות את הראש. הגברים כבר מתחילים לרדת למטה במורד המדרגות, לקנות משהו, להתנחם, הם לא מסוגלים לראות את זה. כל העולם צופה, זו השפלה בינלאומית. במחצית השנייה הם כבר מתחילים לעזוב מוקדם את האיצטדיון, הולכים הביתה לפני הסיום, כדי לא לעמוד בפקקים. קהל של רולס רויסים.
וכמובן, הסצנה הוויראלית של הערב, אותו אוהד מאקוודור שנעמד בהתרסה ביציע ועושה עם האצבעות תנועה של כסף על מנת להקניט את הקטארים, ומיד נענה בתנועת "הלו, שב בשקט" קלאסית. זה היה רגע סמלי, שמשקף את האושר והגאווה שחש אותו אקוודוריאני: אנחנו אולי מגיעים ממדינה ענייה בדרום אמריקה, אין לנו מגדלים משוגעים בקיטו, אין לנו מאות מיליארדי דולרים להשקיע בטורניר של 30 ימים, לעולם לא נזכה באירוח של מונדיאל, וזה בסדר; כדורגל זה הרבה מעבר לכסף. היום ניצחנו.