ארצות הברית היא מעצמת ספורט. מבט חטוף על טבלת המדליות האולימפיות יספר את כל הסיפור, גם אל טבלאות השכר של שחקני הבייסבול, הפוטבול והכדורסל - ענפי ספורט צפון אמריקאים שכבשו את העולם. מהרשימה המאוד מכובדת הזאת נעדר הכדורגל, מוצר של היבשת הישנה שהצליח לנדוד ולהכות שורש (בלשון המעטה) בדרום אמריקה, אבל לא כבש את השוק הגדול והעשיר של צפונה.
מפתה לחפש סיבות אידיאולוגיות-תרבותיות ואפילו דתיות לכך, ננסה לדלג מעליהן היישר אל הנבחרת הצעירה והמרשימה שהלהיבה כל כך במשחק הפתיחה שלה, אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר: יש סיבה עמוקה לכך שהכדורגל מצליח יותר (עם מעט מאוד יוצאים מן הכלל) במדינות לטיניות יותר מאשר פרוטסטנטיות, בעיקר אמורים הדברים בזרמים הפרוטסטנטים שעיצבו את התרבות האמריקאית, הוואס"פית.
ננסה לרוץ במהירות להתקפה: העולם הזה, שלא כמו אצל הקתולים והיהודים, הוא המבוא לעולם הבא. אצל הקתולים אתה יכול להיות עני מרוד בחיים האלה - ועשיר מופלג בגן העדן שמחכה לך לאחריהם, אם רק היית אדם טוב מספיק. אצל הפרוטסטנטים (בהכללה כמובן), ניכרת אהבת האל ומבטו הטוב על מעשיך כבר בחייך בעולם הזה. לכן ככל שאתה מצליח יותר, אתה מפאר את שם האל בעודך בחייך.
את הקשר לקפיטליזם אני בטוח שאתם כבר רואים, אבל מה הקשר לכדורגל? ובכן (ושוב בהכללה) ענפי הספורט האמריקאים הם מופת לגמול על היותך טוב יותר: במשחק כדורסל או פוטבול תנצח תמיד הקבוצה שבסוף הזמן החוקי הייתה עדיפה על יריבתה. לא כך הדבר בכדורגל, שהוא מעין חיקוי לחיים עצמם: בכדורגל אפשר לגנוב ניצחון, אפשר לנצח בעקבות טעות שופט, אפשר לנצל חולשה רגעית של שחקן יריב כדי להכריע את המשחק כולו. הכדורגל הוא דרמטי ולא הוגן מטבעו, נתון יותר להפתעות.
כל עוד הגישה הדתית-פילוסופית הזאת משלה בכיפה, נדחק ה"סוקר" לקרן זווית בתרבות הספורט האמריקנית, אבל עם השינוי בתמהיל האזרחי, בעיקר בתפקיד המרכזי שממלאים אמריקאים ממוצא לטיני, החל להשתנות גם היחס לכדורגל.
ללוח שידורי המונדיאל המלא
זיכרונות ממונדיאל 1950
כולנו גדלנו על האגדה של מונדיאל 1950, שבה הדהימה נבחרת ארה"ב את אנגליה, מולדת הכדורגל וגברה עליה 0:1. חלק מהעיתונים בממלכה המאוחדת שקיבלו את הדיווח באמצעי התקשורת של אז, סברו שיש טעות ושמדובר בניצחון 1:10 לאנגלים - וכך דיווחו לקוראיהם.
יותר מ-72 שנים חלפו מאז ועד למשחק הפתיחה של נבחרת ארה"ב אמש, אבל אם כבר בשנים עסקינן - הרשו לי רגע אחד של קנאה ישראלית צרופה: כבר לפני 4 שנים, אחרי ההדחה מהמונדיאל בשלב הבתים, החליטו האמריקאים לבנות נבחרת לקראת המונדיאל שייערך בארצם ב-2026. במילים אחרות - השקיעו היום כדי לקטוף פירות מחר.
כאזרח למדינה שבה אמון במאמן מתבטא בהארכת קדנציה לטורניר נוסף, אין לי אלא לקנא בהבנה שהצלחה ספורטיבית מתחילה בגיל הילדים, נמשכת בנוער - ותעלה לבוגרים רק בעוד שנים ארוכות מהיום. אצלנו חיים מיורו ליורו וממונדיאל למונדיאל - זאת הסיבה שאנחנו תקועים עדיין על זיכרונות ממקסיקו 1970. מישהו יכול לדמיין שר ספורט או יו"ר התאחדות שמכריז על מהפכת הכדורגל של ישראל למונדיאל 2030? הרי אצלנו נקבעים מינויים לפי קרבה לעסקנים מאזור חיוג פתח תקווה - וההצלחה היא מקרית - מהשפיץ של הנעל של שלמה שרף ועד לתחת של אברם (גרנט).
אחרי שפרקתי את התסכול הפרובינציאלי שלי, אפשר לרדת סוף סוף אל הדשא שבו קרעה אמש נבחרת ארצות הברית את וויילס בתוצאה 1:1...
נכון שהוולשים אינם מאריות הכדורגל, אבל הם דוגמא לא רעה לנסיגה בתרבות הכדורגל של האי הבריטי. הפרמיירליג היא אולי הטובה בעולם, אבל באשר לשחקנים אנגלים בפרט ובריטים בכלל - כמה כוכבים אתם יכולים לזכור? ג'ורג' בסט היה צפון-אירי, ריאן גיגס היה וולשי - וגם כאשר נולדו באנגליה: פול גאסקווין היה אלכוהוליסט, מייקל אואן פצוע וויין רוני אהב את האוכל והשתייה יותר מהכדור. מיותר לציין שאף אחד מהם לא התקרב - מילא לרמה של פלה, מראדונה, רונאלדו או מסי - אבל אפילו לא לזאת של זינאדין זידאן או דניס ברגקאמפ (למשל).
ככל שהדברים אמורים בשולי מולדת הכדורגל: סקוטלנד, אירלנד על שתי נבחרותיה ווולס, נותר הכדורגל תקוע עמוק בעבר. דווקא בנבחרת האנגלית עצמה, פעם שעמומון שניצל רק בזכות סוף טראגי (החמצות של פנדלים והחרקות דרמטיות), רואים שינוי שהוא תולדה של נתון אחד בלבד: גדל בה דור שמשחק עם שחקנים מעולים ממרחבי העולם ומאומן בידי מאמנים שאינם אנגלים.
מונדיאל 2022 בוואלה! ספורט
אלופי 2026?
אני מודה שהתיישבתי אמש מול הטלוויזיה בפיהוק מסוים: ארה"ב מול וולס אינה התמודדות שאוהדי כדורגל נדרכים לקראתה. אבל ככל שחלפו הדקות נשביתי בקסם האמריקאי. הוא היה קסם טהור, צעיר, נמרץ, אגרסיבי, יהיר וחסר ניסיון. דווקא הפגמים שבו הפכו אותו למרשים כל כך - אתה מביט בנבחרת שמבצעת מהלכי כדורגל קסומים על הדשא, לוחצת, חוטפת, מניעה כדור ותוקפת ללא לאות (טוב, עם לאות מסוימת במחצית השנייה), אבל עדיין לא באופן תכליתי מספיק ובעיקר - עדיין לא מנצח.
זה היה מקסים, בעיקר מפני שאף אחד בארה"ב לא מתרגש מהפסד שתי הנקודות: הם לא באו לכאן כדי לזכות בטורניר, אפילו לא בהכרח כדי להעפיל. הם באו למחנה אימונים רשמי, כזה שתפקידו להכין את הנבחרת למעמדים שכאלה, כשהשיא אמור להיות בבית - בעוד 4 שנים.
היה מדהים לראות את הכישרונות האמריקאים הצעירים על המגרש, להבין שעם קצת ניסיון הם היו מסיימים את המשחק הזה כבר בדקה ה-30, אבל היה מדהים לא פחות לשמוע את מקהלת - USA ביציע. זה לא היה האורגן המנומס של ה-NBA, בטח לא הנקניקייה של הבייסבול, גם לא עוד גל מקסיקני מאוס, אלא גרון ניחר של משוגעים לכדורגל, שניזונו מהטירוף שעל הדשא והזינו אותו.
נכון, קשה לעשות סוויץ' בראש ולעבור משמות כמו גרמניה, צרפת, הולנד, ברזיל וארגנטינה - לארצות הברית. גם לא בטוח שצריך, כלומר - עוד לא. אבל דבר אחד למדנו כבר מההצלחות של מדינות שנוספו למועדון הגדולות של הכדורגל העולמי כמו ספרד וצרפת: אין תחליף לתהליכים שמקורם בחשיבה לטווח ארוך.
אני לא יודע באיזה שלב תיפרד נבחרת האפשרויות הבלתי מוגבלות מהטורניר, אני יודע רק שלטורניר הבא, זה שתארח, היא תגיע כמועמדת להעפלה לשלבים הגבוהים ביותר. אבל עזבו הכל, לא צריך לחכות עוד ארבע שנים: אם הייתם מספרים לי לפני יומיים שדווקא ארצות הברית היא שתגרום לי להתחיל להתרגש ממונדיאל שקצת נמנמתי לקראתו, הייתי צוחק כמו אוהד בייסבול שקפץ למזנון להביא נקניקייה.