הי"ד: הכל על נגיעת היד של לואיס סוארס והכמיהה של גאנה לנקום

שמעתם פעם על דומיניק אדייה? לא? זה די מוזר, כי בדרמה הגדולה ברבע גמר גביע העולם ב-2010, היה שמור לו תפקיד הגיבור הטרגי האולטימטיבי. הוא היה אמור להיכנס להיסטוריה כדמות מיתולוגית בתולדות הכדורגל האפריקני. במקום זאת, הוא פשוט התאייד מהתודעה הקולקטיבית, ואף אחד מחוץ לגאנה אפילו לא זוכר את שמו.

למונדיאל הראשון שהתקיים על אדמת אפריקה, הגיע אדייה על תקן אחד הכוכבים הצעירים העולים של היבשת. הוא הוכתר למלך השערים כאשר גאנה זכתה בגביע העולם עד גיל 20 בשלהי 2009, נבחר גם לשחקן המצטיין של הטורניר, והרשים את הסקאוטים של מילאן עד כדי כך שהם מיהרו להחתימו מפרדריקסטאד הנורבגית, על אף שהיו לו הופעות ספורות בלבד במדיה. ואולי המאמן לאונרדו לא מצא לנכון להשתמש בו בסן סירו, אבל בסגל גאנה לדרום אפריקה 2010 הוא נכלל על תקן נציג מועדון הפאר האיטלקי, ועיתונאים רבים כללו אותו ברשימות של התגליות הצפויות.

ובכן, הוא אמור היה להיות התגלית הכי גדולה שיש, למרות שנטל חלק במשחק אחד בלבד, אם לא סופרים שניות ספורות בזמן פציעות מול גרמניה בשלב הבתים. המאמן מילובאן ראייבאץ שלח את אדייה למערכה בעיתוי הכי קריטי שיש - ברבע הגמר מול הפייבוריטית בתכלת מדרום אמריקה. היה זה חילוף התקפי, כי הסקורר הצעיר נכנס במקומו של הקשר סולי מונטארי בדקה ה-88 כאשר התוצאה עמדה על 1:1, והמטרה היתה ברורה - גאנה רצתה להכריע את ההתמודדות בהארכה.

וברגעים האחרונים ממש, בדקה ה-120, אדייה עשה את זה. ג'ון פיינטסיל הגביה כדור חופשי לרחבה האורוגוואית, לואיס סוארס הדף מהקו ברגלו את הבעיטה של סטיבן אפייה, והחלוץ הצעיר היה במקום הנכון בזמן הכי נכון כדי לנגוח לכיוון הרשת. על הקו עדיין עמד סוארס, וגם המגן חורחה פוסילה. שניהם זינקו באופן אינסטינקטיבי וניסו להדוף את את הכדור בידיהם. סוארס הצליח בכך, ספג כרטיס אדום ופרץ בבכי בדרכו מהמגרש. הוא עוד לא ידע שהפעולה הזו תהפוך אותו לגיבור לאומי הרבה יותר מ-3 השערים שכבש בטורניר קודם לכן.

באוטוביוגרפיה שלו גילה סוארס שניסה לספר לשופט כי פוסילה היה זה שעצר את הכדור, כי המגן כבר ספג כרטיס צהוב, ולכן היה מושעה בכל מקרה מחצי הגמר. מאידך, הוא גם לא ממש האמין באותו רגע שהנבחרת שלו תעפיל. פנדל מוצלח של גאנה היה שולח אותה הביתה. "עזבתי בדמעות וחשבתי שאנחנו בחוץ. אסמואה ג'יאן היה אמור לדייק. ואז ראיתי את הכדור שלו הולך למשקוף והחוצה. הוא החמיץ. צעקתי 'גול!' כאילו הבקעתי שער. זה היה מדהים. לעולם לא אשכח את זה. הבנתי שההרחקה הצדיקה את עצמה. עדיין היה לנו סיכוי", הוא סיפר. ואת החגיגה האמוציונלית הראוותנית הזו לא מסוגלים לשלוח לו כל הגאנאים עד עצם היום הזה.

מבחינת גאנה, היה זה הלם מוחלט, והשחקנים התקשו להתמודד עם חוסר הצדק שחשו. הם היו רחוקים סנטימטרים ספורים מהישג מכונן והיסטורי במיוחד. מכל הנבחרות האפריקניות בטורניר הזה, היתה גאנה היחידה ששרדה את שלב הבתים. כל תקוות היבשת הונחו על כתפיה, והיא עמדה במשימה בגאווה, עם כדורגל אופטימי והתקפי. היא הדיחה את ארצות הברית בשמינית הגמר, הסתכלה גם לאורוגוואי בלבן של העיניים, והלכה על כל הקופה. היא היתה אמורה להיות הנבחרת האפריקנית הראשונה אי פעם בחצי גמר גביע העולם, ועוד בדרמה אדירה בדקה ה-120. העובדה כי הרגע הזה נגזל ממנה גרם לשחקנים לאבד לגמרי את העשתונות.

לשם התחלה, הם זעמו על השופט אולגריו בנקוורנסה, כי לשיטתם הוא היה פשוט צריך לאשר את השער, למרות שהכדור לא עבר את הקו. גם אחרי ששלף את הכרטיס האדום לסוארס והצביע על הנקודה הלבנה, נאלץ הפורטוגלי להתמודד עם גאנאים שדרשו ממנו להורות דווקא על עיגול האמצע. כשזה לא קרה, הם חיכו לראות את הבעיטה של ג'יאן הולכת לרשת. הוא כבר דייק פעמיים בפנדלים בטורניר הזה, והחטאה לא באה בחשבון. אפייה הגיש לו את הכדור ואמר: "קדימה, תעשה את זה בשביל אפריקה". כל היבשת היתה מאחוריהם. בעצם, כאשר נזכר פיינטסיל בערב הדרמטי, הוא טען: "כל העולם היה בעדנו". ואפשר לחלוק עליו, אבל לא על תחושותיו. וכאשר הפנדל הוחמץ, כל העולם קופח. זו היתה ההרגשה. כל העולם הצטער - חוץ מסוארס שקיפץ לו מאושר.

אז החלוץ הצעיר הואשם בחוסר ספורטיביות. הטענה הזו מגוחכת ונטולת הגיון מינימלי, כי האורוגוואי לא עשה שום דבר רע. הוא לא שבר רגל בכוונה, לא רימה מאחורי גבו של השופט, ואפילו לא נשך אף אחד. הוא רק הדף את הכדור ביד וקיבל את העונש הקבוע בחוק. חוץ מזה, ממש לא היה לו זמן לחשוב ולתנכן זאת. זה קרה תוך שבריר שניה, וכאשר צפה בהילוכים החוזרים כעס סוארס על עצמו בגלל שלא ניסה להגיע לכדור עם הראש. "כאשר רואים את זה על המסך, מבינים שאפשר היה לנסות להציל את המצב גם בלי עבירה, אבל בזמן אמת פשוט לא הספקתי להגיב כמו שצריך", הוא אמר. הוא גם ממש לא מרגיש צורך להזדהות עם האבל הגאנאי, ולא מבין מדוע ציפו ממנו להתנצל ולהימנע מחגיגות. הוא בסך הכל עזר לנבחרתו להעפיל לחצי גמר גביע העולם. כל אחד היה עושה בדיוק אותו דבר, עם או בלי כוונה. גם שחקני גאנה היו עושים את זה, וזו האמת הטהורה.

במקום להרגיש מרומים ולכעוס על סוארס שצהל, כדאי היה לשחקני גאנה להתרכז בדו קרב הפנדלים, כי על הנייר עדיין היה להם סיכוי של 50 אחוזים לעשות היסטוריה ולעלות. קל להגיד זאת מהצד, כמובן, והרבה יותר קשה להשתלט על הרגשות בזמן אמת - ומבחינה מנטלית היתרון היה בבירור לצד אורוגוואי. היא גם היתה מנוסה יותר במעמד, בוודאי עם אוסקר טבארס הענק בעמדת המאמן. המאסטרו הבין היטב ששחקניו חשים התרוממות רוח, ושלח לעברם את המסר האולטימטיבי של אמונה בניצחון. הוא הציב את סבסטיאן אבראו כבועט החמישי.

בגדול, הבחירה הזו לא היתה שפויה. אבראו הוא השחקנים הכי לא צפויים בתולדות המשחק, ואין לדעת מה יעבור בראשו בכל רגע נתון. אלא שזה גם היה כוחו - אם המאמן בוחר בו, סימן שהדרך קדימה בטוחה. אפשר לאלתר ולנצח. במשך הדו קרב עמד אבראו לצד פוסילה, ואמר לו אחרי כל בעיטה אורוגוואית: "השוער שלהם הימר על פינה. הוא שוב הימר על פינה". פוסילה ידע מה הוא מתכנן, וניסה לשכנע אותו לא לעשות שטויות. ואולם, לקראת הבעיטה החמישית, הוא ויתר. "יאללה, לך ותקפיץ את זה כמו שאתה רוצה", הוא אמר. אבראו הלך והקפיץ בעדינות פאננקה למרכז השער. השוער הימר על פינה, וזה היה הסוף. אורוגוואי ניצחה. סוארס, שלא הורשה להיות בתחומי המגרש, ראה את זה בטלוויזיה בחדר ההלבשה. גם הוא לא האמין למראה עיניו. הוא לא חשב שאבראו יהיה עד כדי כך חצוף.

אורוגוואי הפסידה להולנד בחצי הגמר ללא סוארס ולא הגשימה את חלום הנפת הגביע, אבל השחקנים התקבלו במולדת בכבוד של מלכים, ובראשם החלוץ בעל "יד האלוהים". אי אפשר להגזים בחשיבות ההצלה הזו להמשך הקריירה שלו. היא העניקה לו אנרגיות חדשות, והוא כבר לא רק היה חלוץ מבטיח באיאקס. בחלוף חצי שנה, הוא עבר לליברפול, נכנס לספרי ההיסטוריה באנפילד, ואז המשיך לברצלונה כדי לקבוע סופית כי מדובר באחד הכוכבים הגדולים בדורו.

ומנגד, גאנה מעולם לא הצליחה להתאושש מההפסד. יש כאן השפעה גם לרגשי הנחיתות ההיסטוריים, והכדורגל האפריקני באופן כללי נוטה לראות את עצמו כקורבן. כל השחקנים שהתראיינו בתריסר השנים שחלפו מאז מדגישים שהצלקת עדיין מורגשת, והפספוס עדיין כואב. הם עדיין משוכנעים שהתהילה נגנבה מהם, ושסוארס הוא פושע. השנאה כלפיו בקרב הציבור הגאנאי לא ניתן לתיאור במילים. זו סלידה עמוקה ביותר - לא רק בגלל שמנע את השער, אלא בעיקר כי חגג. הנקמה בו היא ערך עליון, כמעט מקודש, והעובדה שיש הזדמנות לבצע אותה ממלא את כל הגאנאים אושר. המוטיבציה שלהם פשוט לא יודעת גבול.

היה צריך לשמוע את התגובות להגרלת שלב הבתים ב-1 באפריל. אף אחד לא דיבר על פורטוגל וכריסטיאנו רונאלדו, או על דרום קוריאה וסון האונג-מין. רק אורוגוואי וסוארס עיניינו אותם, ואפילו נשיא המדינה, נאנה אקופו-אדו בן ה-78, התייחס למפגש העסיסי שבדרך: "חיכינו הרבה זמן לנקמה, ואני יכול להבטיח שהפעם שום יד לא תעזור להם נגד הכוכבים השחורים של גאנה. הם הולכים להפסיד לנו". למעשה, גם הפסדים בשני המשחקים האחרים היו מתקבלים בהבנה בגנאה, בתנאי שהם מכסחים את סוארס ושולחים אותו הביתה, אבל תסריט אחר היה קוסם הרבה יותר - קרב ישיר על ההעפלה לשמינית הגמר.

וזה בדיוק מה שקורה, כאשר לגאנה יש אפילו יתרון. תיקו מספיק לה הערב (17:00), בעוד אורוגוואי שטרם כבשה בטורניר חייבת ללקט 3 נקודות. לכוכבים השחורים יש כבר 5 שערי זכות, הם נמצאים בתנופה אחרי 2:3 דרמטי על הקוריאנים, וההרגשה לא יכולה להיות טובה יותר. הם חייבים לעשות את זה, ולא רוצים אפילו לחשוב על אפשרות אחרת. האפשרות הזו, אגב, בהחלט קיימת. אורוגוואי היא עדיין נבחרת איכותית יותר עם סגל טוב יותר, והיא מפורסמת באופי ברזל ברגעים החשובים. היא מסוגלת לשלוח את גאנה הביתה שוב - ואל תנסו אפילו לדמיין מה ירגישו האפריקנים אם זה יקרה.

אחרי כל ההמתנה, זה יהיה בערך כמו להפסיד בדו קרב פנדלים ברבע הגמר. אגב, זוכרים מי החמיץ את הבעיטה הגורלית מהנקודה הלבנה ביוהאנסבורג? גם לא? הייתם צריכים לדעת - כי היה זה דומיניק אדייה. זו היתה מכה כפולה עבורו, והקריירה שלו התרסקה לרסיסים אחרי ה-2 ביולי 2010. הוא לא שיחק דקה במדי מילאן, נכשל בהשאלה ברג'ינה, ומשם המשיך לקדנציות גרועות בפרטיזן בלגראד, קרשיאקה הטורקית, ארסנל קייב האוקראינית ואטיראו הקזחית, עד שמצא את עצמו בליגה בתאילנד - ושם תלה את הנעליים. תקדישו גם לו מחשבה. הכל יכול היה להיות אחרת לגמרי, לו הכדור שלו היה חוצה את הקו.