מונדיאל 2022 אולי התחיל קצת לאט, אך במחזור האחרון הוא הגביר. לא סתם הגביר, הוא עבר ישירות מהילוך ראשון לחמישי. מעצמות נפלו, הפתעות קמו להן, והתחושה היא שכל ההערכות המוקדמות לקראת הטורניר מתערערות. כמה נבחרות מסקרנות (בעיקר לא מאירופה) כמו מרוקו, יפן וארצות הברית סחפו בדרך לשמינית הגמר, בעוד מדינות היבשת הישנה צלעו בדרך לכאן במקרה הטוב. אחרי שלושה משחקים בקטאר, ונטו רק על פיהם, הגיע הזמן לדירוג העוצמה של המעפילות לשלב הנוקאאוט.
חשוב לציין לפני הכל את שלוש הנבחרות היחידות שהבטיחו את ההעפלה עוד לפני המחזור האחרון - ברזיל, צרפת ופורטוגל. הנבחרות האלה חילקו כוחות במחזור הסיום והנזק שבאיבוד הנקודות היה מינימלי. האם צריך להיות מודאגים מהנפילות האלה? אולי, אבל גם חשוב לקחת אותן בפרופורציות הנכונות, הן לא היו מקריות. ועכשיו, לדירוג.
16. אוסטרליה
ההפתעה הכי גדולה של שלב הבתים. הסוקרוז הציגו את אחד הסגלים החלשים בטורניר עם מעט שחקנים בליגות בכירות, כאשר הקשר בין הסגל הנוכחי לדור הזהב שהעפיל לשמינית הגמר ב-2006 מקרי בהחלט.
הרביעייה מצרפת במשחק הפתיחה עורר את האוסטרלים, שכנראה היו זקוקים לניעור כדי לייצב את עצמם ולשמור על שני שערים נקיים. נגד דנמרק למשל, הצהובים מנעו מהסקנדינבים להגיע למצבים ראויים וממש לא "עקצו" את הניצחון. ארגנטינה לא צפויה להביס כי זה לא באופי של הנבחרת הזו, אבל קשה לדמיין הפתעה אוסטרלית גם הפעם.
15. סנגל
אין אף קבוצה שספגה מכה קשה יותר בהכנות לטורניר מאשר סנגל. ההיעדרות של סאדיו מאנה מהטורניר היא בשורה קשה מבחינה מקצועית, אך עוד הרבה יותר מבחינה מורלית. העובדה שהאפריקאים בכל זאת עלו זה הישג של ממש, אבל צריך להודות באמת - הם היו רחוקים מלשכנע.
ניצחון על קטאר שרחוקה מהרמה הזו נתן לה סיכוי לקראת המחזור האחרון, שם היא הצליחה לגבור במפגש עיקש על אקוודור - שאפשר לטעון שהייתה היותר מרשימה מבין השתיים במונדיאל.
14. דרום קוריאה
אמנם הוא עדיין ללא שער בטורניר, אך יונג מין סון ראוי לכל הקרדיט על כך שהקוריאנים שבו לשמינית הגמר. סון הוא אחד היוצרים הכי מגוונים ואיכותיים בעולם בחמש השנים האחרונות, אך העובדה שהוא לא מצליח להביא לטוטנהאם תארים לפעמים גורמת לאנשים לא להבין עד כמה הוא באמת טוב. לסון יש מקום בהרכב של כל קבוצה בעולם - כולן כולל כולן. לכן אי אפשר שלא להתחבר לרגש שהתפרץ ממנו אחרי שריקות הסיום אתמול. שחקן שלוקח על עצמו קבוצה שלמה ואומה שלמה במשך שנים ראוי לחוות רגע כזה.
מעטים האמינו שהקוריאנים יצליחו לעלות אחרי שהפסידו 3:2 לגאנה, אך יש כאן גם צדק פואטי. הקוריאנים סחטו קרן עמוק בתוספת הזמן, אך השופט בחר לשרוק לסיום ולמנוע מהם הזדמנות אחרונה להשוות. המאמן פאולו בנטו הורחק לאחר שאיבד עשתונות, והזעם היה לחלוטין מוצדק. טוב לדעת שההזדמנות הזו שנגזלה מדרום קוריאה לא עלתה לה ביוקר, כי מבחינת יכולת - היא לגמרי ראויה להיות במעמד הזה.
13. פולין
מה זה משנה אם יש לך כוכב על כשאתה לא יודע איך להשתמש בו? רוברט לבנדובסקי אמנם כבש והעפיל לשמינית הגמר בניגוד לכישלון במונדיאל הקודם, אך נבחרתו הייתה רחוקה מלהרשים. נגד ארגנטינה הפולנים התבטלו לחלוטין, לא ניסו לתקוף ונדמה היה שהם בונים על התוצאה במשחק המקביל כדי להישאר בתמונת העלייה. בדיעבד זה הסתדר להם, אך בשמינית הגמר מול צרפת הם יצטרכו לתת הרבה יותר כדי לחלום על הפתעה.
מילה טובה מגיעה בכל זאת לוויצ'ך שצ'סני. מדובר בשוער הטורניר ואחד המצטיינים של הטורניר עד כה. עם עצירה של שני פנדלים, כולל אחד של ליאונל מסי, נדמה ששוער יובנטוס נמצא בשיא כוחו דווקא כאשר מסביבו מתקשים.
12. יפן
האג'ימה מוריאסו, המאמן שכנראה לא שמעתם עליו לפני הטורניר, הוא המאמן המצטיין של שלב הבתים. בשני המהפכים ההירואיים מול גרמניה וספרד היו אלה המחליפים של מוריאסו שהובילו את הקאמבקים ולמעשה הביאו לעלייה.
בסגל שופע שחקנים מהליגות האירופאיות, נדמה שכמעט ואין הבדל ברמה בין ההרכב לספסל אצל הסמוראים הכחולים. לדוגמא, ילד הפלא טאקפוסה קובו קיבל פעם אחר פעם את חולצת ההרכב ואיכזב, ריטסו דואן, טאקומה אסאנו וקאורו מיטומה החליפו וסיפקו את הסחורה.
חוסר הידיעה מאיפה תגיע הצרה הופכת את יפן לבלתי צפויה ומרעננת במיוחד. אם מוריאסו ישכיל לשלוף את השפן הנכון מהכובע גם מול קרואטיה, בארץ השמש העולה אולי עוד יחגגו רבע גמר ראשון אי פעם.
11. הולנד
רבות דובר לפני הטורניר על כך שקודי גאקפו יעשה צעד קדימה במונדיאל ויבסס את מעמדו לא רק ככוכב מקומי - אלא כאחד בקנה מידה בינלאומי. שחקנה של פ.ס.וו אפילו מתעלה על הציפיות עם שער בכל אחד מהמשחקים, אך הוא ככל הנראה הדבר הטוב היחיד שאפשר להגיד על הכתומים.
הנבחרת של לואי ואן חאל כל פעם חיכתה לגאקפו שיושיע אותו מול נבחרות נחותות על הנייר, והוא לא יוכל לסחוב את הולנד רחוק אם ייאלץ לעשות זאת לבדו. ממפיס דפאי, גם כשהוא חוזר מפציעה, נראה כמו האיש היחיד שמסוגל לנצוץ בנבחרת הכתומה - אפורה.
10. קרואטיה
לוקה מודריץ' עדיין כאן, אך פנים רבות מהסנסציה של 2018 התחלפו השנה בשמות חדשים. מצד אחד, ההתקפה מדאיגה. הנבחרת המשובצת אמנם חגגה על ההגנה המחוררת של קנדה, אך נגד נבחרות עם הגנות איכותיות יותר כמו מרוקו ובלגיה היא לא הייתה מספיק מסוכנת. אנדריי קרמאריץ' ומרקו ליבאיה הפושרים אולי יספיקו כדי לעבור את יפן, אך כנראה ששם זה ייעצר.
מנגד, הבלקנים יכולים להתעודד מההגנה ובעיקר מיושקו גברדיול. שחקן ר.ב. לייפציג נחשב כבר תקופה ארוכה כמועמד לעשות את הקפיצה למועדון פאר, ונגד בלגיה הבלם במסכה סיפק את אחת התצוגות הטובות של בלם בטורניר עד כה. עם שורת פעולות אדירות בהגנה, ובעיקר חילוץ קריטי בתוספת הזמן, ללא גברדיול כנראה שלא היינו מדברים על קרואטיה בכתבה הזו.
9. ארצות הברית
אחת הנבחרות המרעננות של שלב הבתים. האמריקאים העפילו לקטאר אחרי קמפיין מוקדמות בינוני מאוד, אך בגביע העולם נראו אחרת לגמרי. הם היו עדיפים לחלוטין על ויילס, שווי כוחות נגד אנגליה וגברו בצדק על איראן במפגש הפיקנטי.
מעבר לתקווה שהסגל הצעיר נותן לקראת המונדיאל הביתי ב-2026, הכוכבים התוססים יכולים "לעשות רעש" כבר היום נגד הולנד. כריסטיאן פוליסיץ' כמובן קריטי, אך הנבחרת ממש לא תלויה רק בו. השלישיה באמצע של הקפטן והמנהיג טיילר אדאמס, ווסטון מקני ויונוס מוסא, מתבררת כאחת מחוליות הקישור המסקרנות והמרשימות עד כה במונדיאל.
8. מרוקו
זוכרים שאמרנו שפולין לא יודעת להשתמש בכוכב שלה? כאן קיבלנו את הדוגמא ההפוכה. המאמן וואליד רגראגי שכנע את חכים זייש לחזור לנבחרת לאחר שהסתכסך עם המאמן הקודם, והפליימייקר הסוחף מציג גרסא שלו שלא ראינו מאז ימיו באייאקס. אחרי תקופה רעה בצ'לסי, זייש חזר לחייך וליהנות מכדורגל, וכך הוא מהווה סכנה על כל הגנה.
הסגל המרוקאי אמנם סובב סביב זייש, אך לצידו יש עוד כל כך הרבה כישרון טהור שמתפוצץ על המגרש בתמיכת עשרות אלפים שמייצרים אווירה כאילו מדובר בדרבי של קזבלנקה.
נדיר להגיד זאת על נבחרות אפריקאיות, אבל למרעננת של הטורניר יש את אחד מצמדי המגנים המרשימים בטורניר - אשרף חכימי ונוסייר מזראווי. עם הכוכבים ימשיכו להרשים והאוהדים שוב ייצרו אווירה ביתית, אל תופתעו עם ספרד שוב תיכנע לנבחרת שמולה היא נחשבת פייבוריטית מובהקת.
7. שוויץ
אין ניגודיות גדולה יותר בין שתי נבחרות מאשר סרביה ושוויץ, ולא רק בגלל הסוגייה הפוליטית מול השחקנים ממוצא קוסוברי. בעוד סרביה לא מממשת עשירית מהפוטנציאל של סוללת הכוכבים שלה, שוויץ סוחטת את המיץ עד הטיפה האחרונה. מבוססת על שחקן כמו ג'רדן שאקירי שנמצא הרבה אחרי השיא, השוויצרים עדיין מציגים יחידה מגובשת ומלוכדת שיודעת לספק גם רגעי קסם כפי שהראו במחזור האחרון.
הנבחרת הזו סוף סוף מצליחה לממש את הפוטנציאל הגלום בבריל אמבולו, שנראה כמו התאמה מושלמת ושדרוג משמעותי על פני שחקני החוד שהיו לשוויץ בטורנירים הקודמים. אז אמנם היא לא עם השמות הגדולים ביותר, אך שלב הבתים הראה לנו בצורה חד משמעית - זה לא מה שמשנה.
6. ארגנטינה
מבין כל הנבחרות בעולם, האלביסלסטה עוים למגרש עם המשקולות הכי כבדות על הרגליים. הלחץ שיש על הנבחרת ובמיוחד על ליאונל מסי לפעמים מרגיש כמו מעמסה גדולה מדי - כזו שיכולה להשפיע על שחקנים פיזית ומנטלית.
ה"סקאלונטה" רצה נהדר במוקדמות ובקופה אמריקה, אך נגד ערב הסעודית הכל השתבש. החסרון של ג'ובאני לו סלסו בקישור התברר כמשמעותי מהצפוי, וגם אחרי שלושה משחקים ליאונל סקאלוני לא הצליח למצוא את ההרכב הכי נכון עבורו. הכל בנבחרת הזו סובב סביב מסי שלרוב מגלה יכולת נהדרת, וסקאלוני יכול להתעודד מהתגלית - אנסו פרננדס - שמבסס את מקומו בהרכב וכאחד מקשרי העתיד בכדורגל העתיד. אם הוא יבטיח את מקומו ב-11, זה יהיה עוד צעד בדרך לגילוי ההרכב הכי נכון לנבחרת הזו.
על הנייר, הבית של ארגנטינה היה מהמאתגרים בטורניר. אם נשים בצד את המעידה מול הסעודים, מקסיקו ופולין סומנו ככאלה שמסוגלות לקרוא תיגר על היריבה. האמת נראתה קצת אחרת - ההתבטלות הפולנית והנבחרת האפורה והלא אופיינית שהציגה מקסיקו הוכיחו - המבחן האמיתי של ארגנטינה עוד לא הגיע.
5. ספרד
עם תצוגה קצת פחות גרועה נגד יפן, לה רוחה בוודאות הייתה נמצאת במקום גבוה יותר בדירוג. ללא אבק הכוכבים שאפיין את דור הזהב לפני למעלה מעשור הספרדים סיפקו לעתים כדורגל מבריק ותכליתי כשרקדו נגד קוסטה ריקה, אך ההפסד ליפנים בהחלט הדליק המון נורות אדומות.
ההגנה לא יציבה והשוער אונאי סימון מעט בעייתי, אך יש גם בשורות טובות. כמו בטורנירים קודמים, גם הפעם אלברו מוראטה מספק את המספרים ומוכיח שהוא החלוץ המרכזי של הנבחרת מסיבה מסוימת. גאבי ופדרי הצעירים שולטים במרכז השדה ונראים בשלים ובוגרים, כך שספרד יכולה לעשות דברים מיוחדים בקטאר.
הפערים הגדולים בין החלק הקדמי לאחורי עלולים להיות בעיייתיים, מה שצפוי להפוך את המפגש מול מרוקו לנפיץ במיוחד על המגרש.
4. אנגליה
אחד התחביבים האהובים על האוהדים והפרשנים האנגלים הוא להיכנס לרגע אחד לנעליו של גארת' סאות'גייט ולבחור את ההרכב. העושר בסגל, בעיקר מקדימה, מעניק למאמן הלאומי אופציות רבות, אך הבחירות שלו לעתים נתפסות כתמוהות.
סאות'גייט השמרן נתפס כמי שנאמן טוטאלית לאנשים שצועדים איתו לכל אורך הדרך. יש לו כמה באנקרים שיפתחו לא משנה כמה חלשים הם יהיו. הביקורת על הבחירה בראחים סטרלינג ומייסון מאונט על חשבון פיל פודן למשל הייתה צורמת יותר מתמיד, אך נגד ויילס פודן הוכיח למאמן שלו - יש לך עוד אופציה בהתקפה שאתה יכול לסמוך עליה.
פודן ומרכוס רשפורד הם אולי הבשורה הכי גדולה של אנגליה מהבתים. היזכרו איך רק לפני שנה וחצי בגמר היורו סאות'גייט שלף מהספסל את ג'יידון סאנצ'ו ורשפורד המיובשים כדי לבעוט את הפנדלים החשובים בתולדות הנבחרת. אם הוא ישכיל להכניס לעניינים עוד 4-5 שחקנים קבועים מהספסל להמשך הטורניר, זה יכול להתברר כמה שיעשה עבור הנבחרת את ההבדל.
3. פורטוגל
הסלסאו נהנים מהסגל הכי מוכשר שהיה להם מאז עלייתו של כריסטיאנו רונאלדו, אך ביורו האחרון ובקמפיין המוקדמות הדבר לא התבטא ביכולת. היה חשש כי הגמגום יימשך גם בקטאר, אך פורטוגל הייתה אחת הנבחרות המרשימות בשלב הבתים. כל עוד היא עלתה בהרכב החזק פורטוגל נהנתה מתרומה של כל שחקני ההתקפה, כאשר הבולט מכולם הוא ברונו פרננדש.
בין אם במנצ'סטר יונייטד ובין אם בפורטוגל, נדמה היה עד לאחרונה שהחיבור בין פרננדש לרונאלדו על המגרש הוא לא אידיאלי. לא עוד. רונאלדו אמנם כבר לא בתיאטרון החלומות, אך הפליימייקר משחק עם חופש הפעולה שאפיין את תחילת דרכו בפרמיירליג. ככה עדיין לא ראינו אותו במדים הלאומיים.
פרננדו סנטוס מחזיק בעוד נשקים משמעותיים כמו ברנרדו סילבה, ז'ואאו פליקס ורפאל לאאו, שנדמה שעליו נגזר תפקיד הג'וקר מהספסל, וביום נתון כל אחד מהם יכול להיות שווה ניצחון בנוקאאוט. עם דיוגו קוסטה שהדיח את רוי פטריסיו ובולט בין הקורות, גם בצד הזה של המגרש לסנטוס יש ראש שקט.
2. צרפת
הטריקולור הצליחו לשבור את מנחוס ההדחות של אלופות עולם בשלב הבתים, ואם לשפוט לפי הטירוף שהתחולל בבתים האחרים, לא מדובר באירוע מובן מאליו. שמות מרכזיים מהשלד שזכה ב-2018 כמו פול פוגבה ואנגולו קאנטה בכלל לא הגיעו, וגם הפציעות של קארים בנזמה ולוקאס הרננדז תוך ימים בודדים לא מנעו מדידייה דשאן, או יותר נכון קיליאן אמבפה, לשייט בדרך לשלב הבא.
נדמה שאמבפה הוא שחקן שפשוט מיועד למונדיאלים. האיש שזרח מעל כולם ברוסיה 2018 כבר עם שלושה שערים בקמפיין, ועל אף שהוא חולק את פסגת הטבלה עם רבים, הוא מסומן בכל סוכנויות ההימורים כפייבוריט המובהק לזכייה בתואר מלכות השערים.
אם ימשיך לספק הצגות כמו במשחק נגד דנמרק, ואנטואן גריזמן ואוליבייה ז'ירו ימשיכו להיראות טוב, יכול להיות שצרפת בכל זאת תצליח לשמור על תוארה. מה שבטוח - היא בהחלט הרבה יותר אופטימית ממה שהייתה לפני שבועיים.
1. ברזיל
הגנת ברזל, שוער על וגרזן בקישור. לא, אנחנו לא מדברים על הגרסאות האפורות של נבחרת (מערב) גרמניה, אלא על ברזיל המודרנית, נבחרת שהפכה לאירופאית לכל דבר. קאסמירו שווה ערך לשני שחקנים במרכז השדה, למרקיניוס וטיאגו סילבה הבנה עיוורת, כך שמאוד קשה להכניע את הסלסאו.
נכון, זה לא ה"ז'וגו בוניטו" של ימי פלה ויורשיו, אך טיטה הוא המאמן שהצליח להתאים את עצמו לכדורגל המודרני יותר טוב מכולם ולהציב נבחרת קשוחה. ברזיל אמנם משתחררת התקפית רק אחרי שהיא מבקיעה את השער הראשון, אך כל עוד היא לא סופגת היא תוכל להסתמך על שיטת הפעולה הזו.
ההפסד לקמרון אמנם לא בא בחשבון, אך כשרואים כי גם צרפת ופורטוגל הפסידו אחרי שהבטיחו העפלה, מבינים שזה לא מקרי ושלחלוקת הכוחות יש מחיר.
נדמה שלמרות הקשיים בהתקפה, הנבחרת חווה תהליך בריא של השתחררות מהתלות בניימאר. אחרי השער הראשון נגד סרביה ראינו נבחרת הרבה יותר סוחפת וכיפית, שדרך רישרליסון גם סיפקה את המועמד המוביל לשער הטורניר.
אין לדעת מתי ניימאר יחזור, אך אפשר לזהות שהנבחרת הזו לא סובלת מהחסם המנטלי של ברזיל 2014. זו נבחרת חזקה ומנוסה, עם שחקנים שהיו על הבמות הגדולות ביותר, ואולי סוף סוף זה יבשיל לכדי זכייה בגביע שלו מחכים למעלה ממאתיים מיליון איש.