שבע מנצחות שלב הבתים העפילו לרבע הגמר המונדיאל. השמינית - קרואטיה - ניצחה בפנדלים את יפן. כלומר, לא הייתה עדיפה עליה למעט בבעיטות ההכרעה. זה לא 2014, שם עלו כל 8 מנצחות הבתים לרבע הגמר, אבל זה גבוה ביחס למונדיאלים קודמים. זה גם מבטיח שברבע הגמר ישחקו הנבחרות הטובות ביותר, גם אם צרפת, פורטוגל, ברזיל וארגנטינה הפסידו בשלב הבתים. בסוף הם היו הנבחרות הטובות והרציניות במונדיאל ורבע הגמר הזה, כולל מרוקו המפתיעה, הוא בדיוק רבע הגמר שהמונדיאל הנהדר הזה היה צריך.
לא תכננו ככה, הרי ספרד סומנה כמי שתעלה לרבע הגמר, אבל גם גרמניה סומנה כך, ושתיהן שיחקו בבית שבו יפן סיימה ראשונה. לא הגיע להן, בטח לא לספרד שלא ניצחה מאז ה-0:7 על קוסטה ריקה שהיה היוצא מן הכלל שלא העיד דבר על הכלל. אחרי הכל, היו דקות במחזור האחרון שבהן קוסטה ריקה הייתה בשמינית הגמר וספרד לא.
זה לא בגלל שספרד עשתה או לא עשתה בכוונה מול יפן במחזור האחרון של שלב הבתים, כדי לפגוש את מרוקו ולא את קרואטיה - זו לא קארמה - זה בגלל שספרד פשוט לא טובה. ספרד זה הרבה רוח ופחות תכל'ס, זה הכדורגל שמקדש את אחזקת הכדור ולא את כיבוש השערים. היו דקות אתמול מול מרוקו שספרד הייתה הלה רוחב ולא הלה רוחה.
לספרד יש שחקנים מצוינים, אבל לא כולם היו בסגל או בהרכב של לואיס אנריקה. על המגרש שיחקו ילדים מוכשרים, ללא ניסיון מספק. לא נשאר כמעט דבר מהנבחרת הצעירה של לופטגי שניצחה בטדי את איטליה בגמר יורו הצעירות ב-2013, אבל גם איטליה לא עלתה למונדיאל, אז אולי בגלל זה היה שנתון בינוני. בפועל, אם לא פויול, צ'אבי ואינייסטה לא הייתה ברצלונה הגדולה - עם או בלי פפ - וגם לא ספרד של 2008, 2010 ו-2012. בסוף זה עניין של דור והדור הזה של ספרד לא שווה יותר משמינית הגמר, גם אם הם הפסידו למרוקו ולא לברזיל או צרפת.
מרוקו זו התשוקה שהגיעה משלב הבתים. קשה לראות אותם עוברים גם את פורטוגל שהרשימה בשניים מארבעת המשחקים שלה במונדיאל, אבל מרוקו ספגה שער אחד - וגם הוא עצמי - ולכן עם תשוקה בלבד לא מגיעים ל-8 הגדולות בעולם. יש שם גם מעבר.
ההגעה של יפן - ובסך הכל ההתמודדות המדהימה שלה במונדיאל - הייתה הרבה בזכות המאמן האג'ימה מוריאסו, כך גם ההצלחה של ואליד רגראגי במרוקו. היכולת שלהם לשנות מערכים ולהשתמש בספסל הייתה מרשימה מהיכולת של מאמנים ידועים, משווקים ונפוחים יותר. לפעמים, מאמן מקומי, שמכיר את המנטליות, מרגיש את השחקנים, ושולט בחדר ההלבשה - שזה מה שנדרש ממאמן נבחרת, הרי הוא לא יכול ללמד אותם כדורגל - עושה את ההבדל. זה נדבך חשוב לויכוח המיתולוגי ברחוב הספורטיבי בישראל - מאמן זר או מקומי לנבחרת. אנחנו אוהבים את הזרים כשהם מקדמים את הכדורגל, פחות כשהם מאמנים את הנבחרת. יתכן וגם קיבלנו פה תשובה למה.
28 שערים נכבשו בשמינית הגמר למרות שהיה משחק אחד של 0:0, שבעה שערים בכל יום, 3.5 שערים למשחק. נשבר שיא השערים בשמינית הגמר וגם שיא השערים הוא מאותו מונדיאל בו הושגה תוצאה של 1:5, השיא הקודם: מונדיאל 1986, הראשון שבו הונהג שלב שמינית הגמר. גם במונדיאל הקודם הייתה כמות שערים יפה בשמינית הגמר: 24, ממוצע של 3 שערים למשחק.
אתה מצפה משלב נוקאאוט להיות זהיר, אבל זה שמינית גמר, לא רבע גמר, פה פוגשות נבחרות מובילות את הנבחרות המפתיעות. למעט המשחקים בין צרפת לפולין ובעיקר בין פורטוגל לשווייץ, לא היה משחק אחד שלא נראה על הנייר כמו מיס מץ' ודווקא שני המשחקים האלה היו חד צדדיים לחלוטין. בסוף אין בלוף, נבחרת טובה לא יכולה להרשות לעצמה לשחק טקטי בשלב הזה, והפערים האמיתיים מודגשים דווקא כאן. אין פה צבירת נקודות, יש מנצחת ומפסידה. ספרד שיחקה כאילו זה שלב הבתים, כך גם קרואטיה. אחת ניצחה ואחת הפסידה - בפנדלים - אבל מי ששיחק כאילו אין מחר, ניצח ובגדול.
אל תצפו יותר מדי מרבע הגמר, בעיקר בגלל שיש שם משחקים ברמה של רבע גמר צ'מפיונס ליג, למשל אנגליה מול צרפת שעלולים להיגרר למאבק טקטי, אבל אין לזה חוקיות. מאז תחילת המילניום היו רבעי גמר של 5-6 שערים בלבד וגם שם 10-11, אבל כשקרואטיה, מרוקו, אנגליה ואולי גם הולנד וארגנטינה נמצאות שם, לא ברור אם נתגעגע לשלבים המוקדמים או שנמשיך להתענג.
שלב שמינית הגמר סבב את הכוכבים הגדולים, לטוב וגם לרע. ממפיס דפאי נזכר להופיע אחרי שלב בתים שכולו היה קודי גאקפו, וזה עזר להולנד להיות מכרעת בשמינית הגמר; מסי זה מסי והשער הראשון שלו בנוקאאוט במונדיאלים לא היה מאולץ ולא היה בפנדל אבל גם לא כזה שנזכור כמו הגולים של מראדונה. הוא היה גול מסי קלאסי - מדויק לעילא - כאילו לא ירד שם קוף מהגב; הארי קיין כבש בשמינית הגמר אחרי שלב בתים שחון, ומדובר במלך שערי המונדיאל הקודם ומכונת שערים שעדיין עובדת; קיליאן אמבפה המשיך את שלב הבתים שלו, כאילו זה עוד לוריין או אז'אקסו בליגה הצרפתית; ניימאר חזר בזמן וברזיל נתנה הצגה, למרות שגם בלעדיו היא רוקדת לא רע. רק כריסטיאנו רונאלדו נעדר. פיזית 72 דקות, אבל מעשית הוא לא פה.
על רונאלדו עברה השנה הקשה בחייו, לא רק בקריירה שלו. ג'ורג'ינה, זוגתו, ילדה רק בת מתוך התאומים אותם הרתה; הוא חווה פרידה קשה ממנצ'סטר יונייטד, כולל השפלה מקצועית, וגם בנבחרת אין לו עדנה, כשהיורשים - בעיקר ראמוס אתמול - לא עושים לו כבר חשבון ונותנים בראש. רונאלדו בן 37 וחצי, כמו כוכבים ענקיים גדולים הוא לא מעכל שזה כבר לא זה, ולכן אנשים כמו אריק טן האח ואפילו פרננדו סנטוס צריכים להתמודד עם ההחלטה מה לעשות איתו ובפורטוגל, בעיקר, הנצחיות היא הדבר הכי לא נצחי שקיים. ב-1998 יצא לי לראות במו עיני, ממש מתחת לפסל שלו באצטדיון הלוז' הישן בליסבון, את יוזביו האגדי חמוש בשקית תרופות, נערץ על ידי עשרות אנשים שהפנו לו גב ברגע שיצאה מהחניון התת קרקעי מכוניתו של אחד, ז'ואאו פינטו.
זה רגע עצוב לכדורגל, אבל רגע שמגיע מדי פעם, אם לא יודעים לעצור אותו בזמן. זה קיים גם בישראל. כוכבי כדורגל קמלו, הושפלו, הגיעו לערכאות משפטיות, כי התייחסו אליהם כאחד האדם ולא הכירו בסופרמניותם ברגע שהקריפטונייט שלהם התנדף. רק חיים רביבו פרש בישראל כמו גדול. אין קרדיט בכדורגל, לא בישראל ולא בעולם.
ובעניין הזה צריך לומר: התחרות הנפלאה הזו בין מסי לרונאלדו, שמתחזקת אותנו יותר מ-15 שנה, שגורמת לפנטז על גמר בין ארגנטינה לפורטוגל (שבה רונאלדו מאתמול כבר לא שחקן הרכב), תיגמר יום אחד, ממש בקרוב. כבר היום יש לעולם כוכב חדש: מהיר מאוד, אימתני, בועט נפלא, ווינר. קיליאן אמבפה עשוי - ולא רק בגלל השיאים שהוא כבר מנפץ, שיאי מונדיאל - להאפיל גם על שני אלה, ענקיים וחייזרים ככל שהיו.
אנחנו עוסקים בהשוואות בין מסי לרונאלדו, בין מסי למראדונה, ושוכחים שהיה פה פעם פלה, פחות מצולם, אבל הרבה יותר גדול, כמו מייקל ג'ורדן. כמי שצבר כמה שעות וידיאו על פלה, אפשר להגיד שהילד הצרפתי הזה, הוא הדבר הכי קרוב לפלה שהיה פה מאז ומעולם. ילד פלה.