מישהו התבדח לאחרונה בטוויטר שגם ההפסד של בלגיה למרוקו במונדיאל יסייע לה איכשהו לטפס למקום הראשון בדירוג פיפ"א. זו הלצה טובה, כי הקשר בין הדירוג למציאות באמת רופף למדי, ואי אפשר להתייחס אליו ברצינות. עם זאת, הוא בכל זאת מעניק אינדיקציה כלשהי לגבי עוצמת הנבחרות. אלה שנמצאות בפסגה לא יכולות להיות גרועות במיוחד, והעובדה כי השדים האדומים הובילו אותו במשך תקופה לא מבוטלת לא יכולה להיות מקרית לחלוטין. בלגיה באמת היתה מעצמה בכדורגל העולמי בשנים האחרונות, והיו מדור הזהב שלה ציפיות לזכות לראשונה בתולדות המדינה בטורניר גדול. יש שיגידו כי במונדיאל 2018 היא פיספסה הזדמנות לעשות את זה.
אדן הזאר היה הכוכב הצעיר הראשון שהופיע בדור הזהב הזה, והוא אחראי במידה משמעותית ביותר למהפך האיכותי והתדמיתי שעברה בלגיה בתקופתו. יהיה זה אנדרסטייטמט לומר שמצבה של הנבחרת היה בעייתי כאשר הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בגיל 17, אי שם בנובמבר 2008. היה זה זמן קצר אחרי שבלגיה צפתה מהבית באליפות אירופה אליה לא היה לה סיכוי קלוש להעפיל - היא סיימה במוקדמות איפשהו בין פינלנד לקזחסטן. גם צירופו של הכשרון הצעיר ממש לא שינה את התמונה בבת אחת. בהופעת הבכורה הרשמית של הזאר, הפסידה בלגיה 4:2 בבריסל לבוסניה במוקדמות מונדיאל 2010. את הקמפיין הזה היא סיימה עם 10 נקודות מ-10 משחקים אחרי הפסדים בארמניה ובאסטוניה.
איפה זה שם אותה בדירוג פיפ"א האומלל? טוב ששאלתם. בתחילת 2010 דורגה בלגיה במקום ה-65 בעולם, מתחת לנבחרות כמו ליטא, לטביה, בחריין, בורקינה פאסו, מאלי, ונצואלה ובוליביה. ישראל, אגב, היתה אז במקום ה-27, במצב טוב פי כמה בהשוואה לשדים האדומים.
לכן, כאשר מסכמים את הקריירה הבינלאומית של הכוכב שהודיע אתמול (רביעי) על פרישה מהנבחרת בגיל 31, צריך לקחת בחשבון את כל ההיבטים. על רקע ההדחה העגומה בשלב הבתים במונדיאל הנוכחי קל לסווג את כל פועלו כאכזבה, כי בלגיה מעולם לא הגשימה את החלום, לא זכתה במדליות הזהב ולא העפילה לגמר בשום טורניר, אבל זה ממש לא יהיה מדויק. האיש שסיים עם 33 שערים ו-36 בישולים ב-126 משחקים היה גורם דומיננטי ביותר בהפיכתה של בלגיה לאימפריה, וייזכר כאחד השחקנים הגדולים שלה בכל הזמנים. ואם יש טעם מר ומוצדק של החמצה, הרי שהיא פועל יוצא של הציפיות שנוצרו בזכותו.
בתחילת דרכו, היו שם בעיקר שערוריות מינוריות. את הכותרות הראשונות עשה הזאר כאשר הלך לאכול המבורגר עם משפחתו מיד אחרי שהוחלף, בלי לחכות לשריקת הסיום. ביקרו אותו על חוסר היעילות מול השער, והוא מצא לראשונה את הרשת במדי הנבחרת רק בהופעתו ה-23, בשלהי 2011. אלא שאז הכל החל להתחבר בהדרגה, כאשר הצטרפו אליו שני גיבורים נוספים, קווין דה בריינה שהתפתח לכוכב גדול אפילו יותר, ורומלו לוקאקו שהוכתר במהרה לסקורר הטוב ביותר בהיסטוריה של השדים האדומים. ביחד, הם שינו את התודעה, ובלגיה השתדרגה למעמד של מועמדת לזכיה בגביעי עולם ובאליפויות אירופה.
ב-2014 בברזיל היא עוד הגיעה על תקן הסוס השחור, כי העפילה לטורניר גדול בפעם הראשונה אחרי יותר מעשור. הזאר בישל אז את שערי הניצחון על רוסיה ועל דרום קוריאה בשלב הבתים, אבל החבורה באדום נעצרה בסופו של דבר ברבע הגמר נגד ארגנטינה, והמאמן מארק וילמוטס החליף משום מה את הזאר בדקה ה-75 כאשר הנבחרת פיגרה רק 1:0.
וילמוטס, שהיה בזמנו שחקן עם אנרגיות בלתי נגמרות, זכה לשבחים בזכות היותו מוטיבטור אדיר, והוא החדיר בחניכיו אמונה שאפשר להפסיק את רצף הכשלונות, אבל עם הזמן התברר שהוא אינו טקטיקן מבריק בלשון המעטה, ובחירת ההרכבים והמערכים שלו לא ענתה על הציפיות. לדעת הפרשנים, זו היתה הבעיה המרכזית בגללה הפסידה בלגיה לוויילס ברבע גמר יורו 2016, מיד אחרי שהזאר כבש סוף סוך שער בכורה בטורניר גדול, בהצגה גדולה ב-0:4 על הונגריה בשמינית הגמר.
סימני השאלה סביב זהות המאמן ליוו את הבלגים עד יומו האחרון של הזאר בנבחרת, כי רוברטו מרטינס הספרדי שמונה במקום וילמוטס אחרי האכזבה ב-2016 לא היה האיש הנכון למשימה. למרות זאת, המונדיאל ברוסיה היה פנטסטי מבחינתו של הזאר, והוא נבחר לסגנו של לוקה מודריץ' בדירוג השחקנים המצטיינים של הטורניר. עם חיוך שובב על פניו, הוא רקד על הדשא, סיפק 3 שערים ו-3 בישולים, ומשחקו הטוב ביותר היה ברבע הגמר מול ברזיל אז דווקא לא נרשם שמו בסטטיסטיקה. אחרי שניצחו את הסלסאו 1:2 בקאזאן, האמינו השדים האדומים באמת ובתמים שזה יכול להיות הקיץ שלהם. זה עשוי היה להיות הקיץ שלהם, אבל הם מעדו דווקא מול היריבה הסמלית ביותר מבחינת הזאר.
אדן,שגדל בחלק הצרפתי של בלגיה, אינו דובר פלמית כלל, וזה לא טריוויאלי במדינה בה כולם אמורים עקרונית לדעת את שתי השפות. הוא חצה את הגבול דרומה בגיל 14 כאשר הצטרף לאקדמיה של ליל, ובשלב מסוים אפילו חוזר על ידי ההתאחדות הצרפתית כדי לייצג דווקא את הטריקולור. וזה לא היה מופרך לחלוטין, בהתחשב בעובדה כי האחים הזאר צולמו בילדותם כשהם לובשים את החולצות הכחולות של זינדין זידאן, ואדן עצמו הצהיר לא פעם עד כמה הוא מעריץ את זיזו. עם זאת, הרעיון נפסל על הסף על ידו. "אני מרגיש 99 אחוז בלגי, ורק אחוז אחד צרפתי", הוא אמר - והשאר היסטוריה. ואז בחר הגורל דווקא את צרפת כדי להרוס לו את החלום. בחצי הגמר בסנט פטרסבורג לא הצליח הזאר להפוך את הכדרורים למצבי הבקעה, ודה בריינה תפס יום חלש.
מובן שזה לא היה אמור להיות אקורד הסיום. הזאר היה רק בן 27, וניתן היה לקוות כי ימשיך לנסוק ולהשתבח, ואז גם יקבל הזדמנויות נוספות לעשות היסטוריה. ואולם, בפועל זה היה הסוף. בחלוף שנה, כאשר הגשים חלום ילדות ועבר לריאל מדריד כדי ללבוש את החולצה הלבנה כמו זידאן בזמנו, התברר שהפציעות התכופות פגעו אנושות ביכולתו של הכוכב הבלגי לתפקד. זו כבר עונתו הרביעית בסנטיאגו ברנבאו, אך הוא לא הצליח לייצר רצף נורמלי של משחקים, ומבחינה בריאותית הנסיונות לחזור לכושר נראים אבודים למדי. "לא אשחזר את היכולת מפעם", הודה הזאר בעצמו לפני המונדיאל בקטאר. וכבר ביורו 2020 לפני שנה הוא היה הצל של עצמו בגלל פציעות, ולא שותף כלל בהפסד לאיטליה ברבע הגמר.
ייתכן שמצבו הנוכחי עדיף היה לא להגיע כלל לגביע העולם בקטאר, אבל הזאר היה לא רק שחקן מפתח בעיני המאמן מרטינס, אלא גם הקפטן. את הסרט הוא קיבל אחרי פרישתו של וינסנט קומפאני ב-2019, וניסה להנהיג את חדר ההלבשה בדרכו - בקלילות ועם הרבה הומור. זה גם הצליח במידה מסוימת עד לא מכבר, אבל היחסים בין חלק מהכוכבים היו מתוחים כבר מזמן, והכל התפוצץ בטורניר הנוכחי, אליו הגיעו שחקנים רבים ללא מוטיבציה מינימלית. בדיעבד, הבין הזאר כי עשה טעות כאשר לא הודיע על עזיבה בשלב מוקדם יותר, כי אקורד סיום צורם כזה לקריירה המפוארת בנבחרת לא הגיע לו.
היה זה פיאסקו מכל הכיוונים, אבל הוא ממש לא ימחק את העבר, וכאשר יתבוננו האוהדים לאחור על פועלו, הם בוודאי לא יתרכזו בשנים האחרונות, אלא במשחקים הגדולים שלו. ביחד עם חבריו המוכשרים, הביא הזאר הרבה אושר לאומה הבלגית ולחובבי הכדורגל ברחבי העולם כולו. עכשיו, כאשר הוא יורד מהבמה, נשאר רק להריע לו, להצטער שלא מיצה את הפוטנציאל הגדול בכל 100 האחוזים.