בעוד כל שחקני ארגנטינה חגגו ביום שישי עם לאוטרו מרטינס שכבש את הפנדל האחרון בדו קרב עם הולנד ברבע הגמר, ניגש ליאו מסי למרטינס אחר. יש שלושה מרטינסים בסגל האלביסלסטה, וכולם חשובים, אבל אמיליאנו בכל זאת יותר מכולם. הוא האיש שעצר שתי בעיטות בדו קרב, ולו הודה הקפטן יותר מכולם. הם התחבקו ביחד לפני שהלכו להצטרף ליתר החברים. הם הגיבורים המרכזיים בנבחרת הזו - גם בעיני האוהדים. אמיליאנו מרטינס הוא הדמות האהובה ביותר - אחרי הפרעוש.
כך היה מאז ה-6 ביולי 2021, כאשר מרטינס עצר שלושה פנדלים של קולומביה בדו קרב בחצי גמר קופה אמריקה, והעלה את ארגנטינה לגמר במו ידיו. מסי לא הצליח להכריע את ההתמודדות לבדו, למרות הבישול ללאוטרו, והשוער דאג לכך שהחלום הגדול שלו ושל המדינה כולה יישאר בחיים. מסי פירסם אז באינסטגרם את תמונת החיבוק החזק עם אמיליאנו, כאשר השניים בוכים מאושר והקלה. "אין לי מילים, זה מגיע לך", כתב הקפטן לחברו. ואחרי הניצחון בגמר על ברזיל, שהביא לאלביסלסטה תואר ראשון מאז 1993 והוריד קוף ענק מגבו של הכוכב, הצהיר מרטינס שהוא מקדיש את ההישג לאלילו. "הכי חשוב שהוא זכה. כמו כל ארגנטינאי, רציתי את הקופה הזה בשביל מסי", הוא הכריז. והוא ממש לא שיקר.
כך נוצרה הברית הזו, והיא ממשיכה גם במונדיאל. היא אפילו נעשתה כעת חזקה יותר, אם הדבר בכלל אפשרי. אין בנבחרת אדם עליו סומך מסי יותר מאשר השוער שלו, וזה מחדיר באיש אותו כולם מכנים מילדות דיבו המון כוח. פתיחת העונה של מרטינס באסטון וילה לא היתה מזהירה בלשון המעטה, אבל בנבחרת זה סיפור אחר לגמרי, ומעמדו לא הוטל בספק אפילו לשניה. הוא גם לא נתן שום סיבה לפקפק בו.
הוא חי בתוך חלום בלתי נתפס, ומתגלה כגיבור על בכל פעם שהנבחרת זקוקה לו. לא רק מול הולנד הוא השאיר את השאיפות בתוקף. גם בשמינית הגמר מול אוסטרליה היה אמיליאנו אחראי להצלה אדירה בשניות הסיום, תוך שהוא מספיק לזנק במהירות שיא מקו השער לרגלי היריב. הוא מנע שיוויון 2:2 דרמטי מול האנדרדוג, וכל השחקנים קפצו עליו, חיבקו אותו והודו לו. החיבוקים איתו הופכים למוטיב חוזר בנבחרת הזו, וכך גם דמעות האושר.
עכשיו הוא במרחק שני משחקים מזכיה בגביע העולם, וזה מדהים אם נזכרים היכן היה כאשר ארגנטינה התמודדה במונדיאל 2018. מרטינס בדיוק סיים אז עונת השאלה על ספסל חטאפה, ואיש - פרט ממנו - לא העלה בדעתו שמשהו מועיל יכול לצאת מהקריירה המוזרה שלו. הוא כבר היה בן 26, סגר לא פחות משמונה שנים בארסנל, אבל לא קיבל הזדמנות כלשהי להוכיח את כישוריו, ואוהדי התותחנים בקושי היו מודעים לקיומו. הבחירה לחתום במועדון הפאר מלונדון נראתה אז כהימור די משונה, קל וחומר לאור התוצאות.
בעצם, אמיליאנו עצמו לא חשב שיקבל חוזה בארסנל כאשר זומן למבדקים ב-2010, אבל הרגיש שהוא חייב לנסוע על מנת לשדרג את קורות החיים שלו. הוא היה שוער מבטיח באקדמיה של אינדפנדיינטה, שותף בנבחרות הצעירות של ארגנטינה, והיה נחוש לעשות כסף מכדורגל על מנת לסייע למשפחתו העניה. אימו בכתה וביקשה ממנו לא לעזוב את הבית בגיל 17, אבל הוא היה חייב לנסות את מזלו - וחצה את האוקיאנוס בתקווה שהביקור בארסנל יפתח עבורו דלתות נוספות. להפתעתו, חוזה הונח בפניו, ולא מסרבים לדבר כזה, גם אם הסיכויים לפלס את הדרך להרכב קלושים.
למה להישאר שם במשך עשור שלם? בעיקר כי לא היו לארגנטינאי אלטרנטיבות אחרות. גם בתקופות ההשאלה לקבוצות כמו רותרהאם, שפילד וונדסיי ו-וולבס בליגת המשנה, שלא לדבר על חטאפה, לא ממש סמכו עליו ולא נתנו לו את האפודה הראשונה. הוא היה סתם שוער אלמוני ולא רלוונטי, ובמשפחתו אמרו לו לא פעם שכדאי לו לחזור למולדת. "לא אשוב עד שלא אשיג פה משהו", הוא הכריז, ועמוק בפנים היתה לו האמונה. כאשר קיבל סוף כל סוף את ההזדמנות, עשה כותרות גדולות והחל להתראיין לעיתונים המובילים באנגליה, גילה דיבו את המוטו שלו. "לא משנה איך הסרט מתחיל, הכי חשוב איך הוא נגמר", הוא אמר. בסרט שלו, מסתבר, הקרינו במשך שנים רק פרסומות.
מה היה קורה לו לא היה נפצע ברנד לנו בשלהי יוני 2020, במשחק מול ברייטון מיד בתום פגרת הקורונה? אין לדעת, אבל זה היה הצ'אנס הגדול של מרטינס. המאמן מיקל ארטטה הבהיר חד משמעית שהוא סומך עליו, ההצגות היו נהדרות, ובחלוף קצת יותר מחודש כבר היה מרטינס גיבור גדול כאשר ארסנל גברה על צ'לסי בגמר הגביע האנגלי. מסתם שם ברשימה הוא הפך לשוער מבוקש, וכאשר הבין שהמקום בהרכב ארסנל ממש לא מובטח לו, הוא בחר לעזוב סוף כל סוף. אסטון וילה שילמה תמורתו 20 מיליון ליש"ט, ולא הצטערה לרגע.
העיתונאי מהריאיון המדובר של ליאו מסי חושף את השיגעון שלא ראיתם
"איזו אישה": כך הגיבה אנטונלה ל"על מה אתה מסתכל, טמבל" של מסי
ריגול במונדיאל? "ארגנטינה מכינה תכנית מסריחה, אבל גילינו את הכל"
אז לקופה אמריקה לקח אותו המאמן הלאומי ליאונל סקאלוני אחרי עונה מלאה ראשונה בפרמיירליג, ודיבו בסך הכל היה גאה ללבוש את המדים במשחק אחד. כאשר שיחק לצד מסי בטורניר בינלאומי, הוא הרגיש שהגשים את כל משאלותיו, גם אם היציעים היו ריקים בצל המגיפה, והטורניר כולו הרגיש קצת מיותר לנוכח הנסיבות. עבור ארגנטינה הוא לא היה מיותר כלל וכלל, ובמקום משחק אחד קיבל שש הופעות, במהלכן ספג פעמיים בלבד, ושמר על רשת נקיה גם מול סלסאו בגמר. כך, תוך שבועות ספורים, הוא קיבל מעמד של גיבור לאומי, וזו התווית שלו גם עכשיו. הוא נלהב, אמיץ ופטריוט גדול - קחו, למשל, את הבחירה לצבוע את דגל ארגנטינה על שיערו במונדיאל הנוכחי.
והוא גם חוצפן, במובן החיובי של המילה, לפחות לדעתם של הארגנטינאים. דיבו נהנה מאוד לנהל מלחמות פסיכולוגיות מול שחקני יריב, במיוחד לפני ביצוע הפנדלים, שם הוא הפך את זה לאמנות של ממש. התקרית המופלאה שהתרחשה לפני שנה במשחק מול מנצ'סטר יונייטד היתה יוצאת דופן בכל קנה מידה. השדים האדומים קיבלו פנדל מול אסטון וילה בשניות הסיום, ברונו פננדש ניגש לבצע את הבעיטה, אבל מרטינס התקרב ואמר שכריסטיאנו רונאלדו אמור לגשת לכדור. זה היה הדבר המושלם לעשות על מנת להוציא את ברונו לחלוטין משיווי משקל, והפנדל שלו הלך החוצה - מרטינס אפילו לא היה צריך להתאמץ די לעצור. את העבודה החשובה הוא עשה עוד לפני הבעיטה.
בשיטות אלה, רק בצורה מעודנת יותר, הוא השתמש גם בדו קרב הפנדלים מול הולנד, לפני שעצר את הבעיטות של וירג'יל ואן דייק וסטיבן ברחהייס. הוא השוער הכי דומיננטי של ארגנטינה מאז סרחיו גויקוצ'אה שהיה חתום על העליה לגמר ב-1990. גם מרטינס רוצה גמר, ואף מעבר לכך. את הגביע, אם וכאשר תזכה בו ארגנטינה, הוא יקדיש כהרגלו לליאו מסי. וכל האומה מחכה לראות את החיבוק שלהם עוד פעמיים נוספות.