והכי נורא - שזה יכול להיות יותר משפיל: איתי אנגל מדווח מברזיל

בשעות שאחרי המשחק ישבו אנשים בשקט על כוס בירה ודיברו, בשיא הרצינות, על הירושימה ועל האסונות הכי גדולים בהיסטוריה שלהם כאומה. המחשבה שארגנטינה תנצח את המונדיאל הזה לא מניחה להם להתאבל בשקט על האסון שזה עתה חוו. איתי אנגל חווה את ההלם של ברזיל

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
אוהדי נבחרת ברזיל אחרי טראומת ה-1:7, יולי 2014 (ספק 500 , איתי אנגל)
סנטה תרזה, ריו, בלילה שאחרי האסון (צילום: איתי אנגל)

לא קל לכתוב בשעות האלה, מכמה סיבות.

קשה לכתוב על ברזיל וכדורגל כשבארץ נופלים טילים. ממש קשה.

כשאני כבר מצליח להתנתק לרגע ומתחיל לכתוב נשמעים פתאום פיצוצים. בבת אחת, מכל עבר, בשמיים ובאדמה. וזה לא שאני צופה בדיווחים מישראל. אני בחוץ, בבר בשכונת סנטה תרזה בריו והשעה היא 01:00 בלילה. מסבירים לי שאלה כל הזיקוקים והנפצים שהוכנו לחגיגות הניצחון על גרמניה. בהיעדר ניצחון, באקט של תסכול גדול, החליטו כאן לפוצץ את כולם ביחד שש שעות אחרי שנגמר המשחק. אחרי חמש דקות של רעש איום ונורא זה בבת אחת נפסק. עכשיו ממש שקט כאן. ועדיין, לכתוב זו בעיה.

ההשפלה הגדולה ביותר בהיסטוריה של משחקי המונדיאל היא משהו שעובר הכי טוב בתמונות והבעות פנים. הן אומרות הכול. איזה מילים כבר אפשר לחבר להן מבלי שזה יישמע קלישאה?

כנקודת פתיחה אני מנסה להיתלות במה שעד לפני כמה שעות היה האסון ההיסטורי הכי גדול בתולדות ימי הכדורגל של המדינה הזו.

אלה המילים שחיברו לו טובי הכותבים של אז:

"לכל עם בעולם יש את האסון הכי גדול שהוא חווה, זה שלעולם לא יישכח, משהו כמו הירושימה.

הקטסטרופה שלנו, ההירושימה שלנו, היא ההפסד לאורוגוואי ב-1950".

- נלסון רודריגז.

את המילים האלה ברר בקפידה המחזאי הגדול ביותר בתולדות ברזיל, זה שידע לדייק בתיאורים ובתחושות בכישרון שמעטים בברזיל ובאמריקה הלטינית ניחנו בו. ואם הוא אומר הירושימה, מה אני אמור לכתוב על משהו שהוא כנראה יותר גדול מזה?

אלה מילים שאפילו אצלנו, במזרח התיכון ברגעים הקשים, לא משתמשים בהם.

אוהדי נבחרת ברזיל בוכים במהלך המשחק מול גרמניה (AP)
אפילו אצלנו לא משתמשים במלים שהברזילאים משתמשים בהם אחרי קטסטרופת כדורגל (צילום: איתי אנגל)

אני מחליט ללכת לסנטה תרזה כי כאן תמיד שמעתי את השיחות הכי מעניינות. בכל נושא. השכונה הזו, אם לתאר בגסות, היא מעין שילוב של נווה צדק ופלורנטין, אבל בשילוב מקסים של אינטליגנציה, בוהמה וייצוג מכובד לאנשים מבוגרים שראו הכול ויודעים לדבר על הכול. במחצית הראשונה הם נראו אומללים ומבועתים כמו כל ברזילאי. במחצית השנייה הם כבר הבדילו את עצמם מהצעירים, שמבטם הפך חלול ומרוקן יותר ויותר מדי שער, והפגינו אצילות כלפי אלה שהשפילו אותם. הם מחאו כפיים לשער השביעי של שורלה והתפעלו בקול רם מהעצבים שהפגין נוייר אחרי שספג שער מצמק אחרי שביעייה של גרמניה.

- אין בו רחמים ואני אוהב את זה.

- ואנחנו יכולים ללמוד ממנו לא מעט. אנחנו תמיד גאים בכך שאנחנו מכניסים את האמוציות שלנו ואת המוזיקה שלנו למשחק שלנו. תראה מה יוצא מזה...

- למה שירחם עלינו? אין מה לרחם עלינו. הפעם הזו אף אוהד לא הולך להתאבד.

- מילא אף אוהד לא יתאבד. נראה לך שמישהו מהשחקנים האלה ייקח את זה 'ברבוסה'?

כדורגלן נבחרת אורוגוואי ג'יגיה מבקיע לרשת ברזיל ב-1950 (AP)
האסון של מונדיאל 1950. קראו לזה 'מרקנסו'. "מי היה מאמין שנחווה אסון יותר גדול מזה?" (צילום: AP)

ברבוסה היה השוער של ברזיל במונדיאל 1950 ובאותו הפסד 2:1 לאורוגוואי שזכה לכינוי 'הירושימה'. בגלל אותו הפסד החיים שלו נגמרו. הוא הפך לאדם רדוף, אנשים הצביעו עליו ברחוב וסימנו אותו כמי ששבר את לב האומה. אף אחד לא סלח לו. בדיוק כפי זה נשמע. העיתונאים גמרו אותו. הוא מת 50 שנה לאחר 'הירושימה' כשליבו חדל לתפקד. ז'וניניו, מי שהיה הכוכב הגדול של נבחרת ברזיל באותו מונדיאל, אמר פעם בתוכנית טלוויזיה לעיתונאים שמולו שהם אחראים למוות שלו.

כל הפרטים האלה ידועים לכל ברזילאי. הטראומה של 1950 היא טראומה שכל ברזילאי גדל עליה, והסיבה לכך שכולם כאן מדברים עליה היא שמול עיניהם כרגע מתרחש אסון יותר גדול. הם מזכירים שאז, ב-1950, היו התאבדויות אחרי ההפסד ומתווכחים ביניהם אם זה משהו שיכול לחזור על עצמו כרגע. תוך כדי ויכוח, אחד הצעירים מראה להם בטלפון הנייד תמונות שצילם חבר שלו בסאו פאולו. בתמונות רואים חבורה של אוהדים שורפים דגל ברזיל.

אוהדים שורפים את דגל ברזיל (צילום מסך)
סאו פאולו אחרי ה 7:1. אוהדים זועמים שורפים את דגל ברזיל (צילום: דייגו מוראיס)

- חבורה של פושעים. לפני המשחק הם שואגים את המילים של ההמנון ומשחק אחד מספיק להם בשביל לשרוף את כל הסמלים של המדינה הזו. פושעים!

- הם פושעים?! פושעים זה סקולארי (המאמן), פאריירה (עוזר מאמן), אנשים שקיבלו את המדינה הכי יפה, עם השחקנים הכי מוכשרים והפכו אותם לחבורה של פחדנים.

- זה לא שאין היום בשכונות ילדים שהם סוקרטס, זיקו, פלקאו, גרינצ'ה, פלה, דידי. העניין הוא שפושעים כמו סקולארי לא נותנים להם להיות כאלה. הם חושבים שזה יופי שהוא מתכון להפסדים, אז הם מחנכים אותם להיות אירופאים. אז הנה קיבלת חבורה של אירופאים... חבורת פושעים שהרגו את כל מה שיש לנו. הרגנו במו ידינו את מי שאנחנו!

מאמן נבחרת ברזיל, לואיז פליפה סקולארי (רויטרס)
"אנשים שקיבלו את המדינה הכי יפה, עם השחקנים הכי מוכשרים והפכו אותם לחבורה של פחדנים" (צילום: רויטרס)

מדברים על הרג כי כשעל המסך מופיעות הספרות 7:1 התחושה היא של מוות. וכמו במוות, כל ההיסטוריה של הכדורגל עוברת לברזילאים מול העיניים. ובהיסטוריה הזו הם רואים את אסון המרקנה של 1950 ומבינים שכרגע חוו אסון גדול יותר. הם מזכירים את השמות של זיקו, סוקרטס ופלקאו מנבחרת ברזיל של 1982 שהיתה הכי יפה, אולי הכי מרהיבה בתולדות המונדיאלים. אבל מרגע שהיא עפה ברבע הגמר התגבשה התפיסה שקודם כל צריך לנצח. יופי פחות חשוב. כך הגיעו 'פושעים' כמו דונגה, פריירה וסקולארי, הם הובילו את הנבחרת לזכייה במונדיאל אבל בלי יופי ובלי התלהבות. בלי להיות ברזיל.

- ב-1982 לא היינו ברזיל. ב-1982 היינו ברזייייייייייייייל! ומאז זה נגמר. מאז התחיל המסלול הבטוח שהוביל לדבר הזה.

- תסלק את הפושעים. תן לילדים לשחק!

ילדים בחצרות ברזיל לאחר תבוסת ה-1:7 לגרמניה (מערכת וואלה! NEWS , צילום: איתי אנגל)
"יש לנו בשכונות ילדים שהם סוקרטס, זיקו וגרינצ'ה הבא. סלק את סקולארי והפושעים ותן לילדים לשחק" (צילום: איתי אנגל)

כל אותו הזמן מגיעים לבר עוד אנשים. הם מזמינים משהו לשתות, מהנהנים בראש אבל גם מחייכים בהשלמה. שעתיים אחרי הפרצופים המזועזעים של המחצית הראשונה כבר אין כאן אווירת טרגדיה ולא מוות או אסון. אני מזהה כמה מבאי הבר שראיתי בשכונה עוד בסיבוב הראשון של המונדיאל. כבר אז הם אמרו שברזיל נראית רע ושהמונדיאל הזה יהיה של הולנד או של גרמניה.

וזה העניין. מעבר לתשוקה והאהבה שלעיתים חורגות מכל גבולות ההיגיון, הברזילאים הם עם של אנשים שבאמת מבינים בכדורגל. חוץ מהמספר המזעזע הזה של 7:1 הם לא באמת הישלו את עצמם שהם יכולים לנצח את גרמניה. הם קיוו להפתעה. הם התעודדו מהמשחק של גרמניה - אלג'יריה כמו גם מהולנד - קוסטה ריקה. זה נתן להם תקווה שגם החלשות יותר יכולות להפתיע, אבל אף אחד כאן לא חושב שברזיל היא נבחרת יותר טובה מגרמניה.

משחק האסון של 1950 היה במרקנה וקיבל את הכינוי 'מרקנסו', maracanazo. האסון של אתמול התרחש במינייראו וקיבל בהתאם את הכינוי mineiraço. עכשיו מתווכחים כאן בבר איזה אסון יותר גדול.

ב-1950 הברזילאים היו בטוחים שהם מנצחים ואפילו הדפיסו מראש עיתון ספורט שבישר על ניצחונה של ברזיל על אורוגוואי. אתמול, במשחק הכי חשוב נערך על אדמת המדינה מאז אותו יום, דווקא היו ציפיות לאפשרות של הפסד. רק לא להשפלה הזו.

ואגב ההשפלה, יכול להיות שמה שהיה אתמול הוא רק התחלה של משהו הרבה יותר גרוע שהולך להתרחש פה. וזה מתחיל ממש בשעות הקרובות.

השפלה היסטורית 2: ארגנטינה אלופה על אדמת ברזיל?

אוהדי נבחרת ברזיל נושאים ארון קבורה של נבחרת ארגנטינה, יולי 2014 (ספק 500 , איתי אנגל)
: ברזילאים עם ארון קבורה ארגנטינאי. פחד מהשפלה שהיא עוד יותר גדולה מה-7:1 (צילום: איתי אנגל)

7:1 זה לא משהו שבאמת אפשר להתרומם ממנו. אין כוח להילחם, לתרץ, להתנצל, לשמוע התנצלויות, לראות שידורים חוזרים, לנתח או לשמוע ניתוחים. לא רוצים כלום. רק שקט. התחושה היא שבבת אחת, כל האנרגיות האדירות של העם הזה, נכבו. אין יותר כוח למונדיאל הזה, ושיהיה מה שיהיה.

אבל, וזה הכי נורא, אפילו את ההתרסקות הזו הברזילאים לא יכולים להרשות לעצמם. עדיין לא.

כי יש עוד ענין אחד שקורה הערב ובשבילו צריך לגרד, בכל הכוח, את מה שנותר מאדי האנרגיות ורוח הקרב של המונדיאל הזה. קוראים לו ארגנטינה.

ככל שהמונדיאל מתקדם, כך האוהדים של ארגנטינה מצליחים להטריף עוד יותר את הברזילאים.

זה התחיל בשיר, הבאמת מעולה, שהפך להמנון של אוהדי ארגנטינה והוא מדבק כאן את כולם. השיר פותח בהתנשאות כללית של הארגנטינאים על פני הברזילאים ורק אחר כך עובר לכדורגל, לאיך שארגנטינה ניצחה את ברזיל ב-1990, איך מראדונה דירבל את הברזילאים ואיך שקניג'ה 'השחיל' אותם.

אוהדי נבחרת ארגנטינה (AP)
ממשיכים להתנשא על הברזילאים, ואוי ואבוי למה שיקרה אם הם ינצחו ב-13.7. אוהדי ארגנטינה (צילום: AP)

הארגטינאים מסוגלים לשיר אותו ארבעים דקות רצוף. הם שרים אותו בכוונה בקול הכי מסטולי בעולם ומגבירים רק בשורה האחרונה של "מראדונה יותר גדול מפלה". הברזילאים מתעצבנים, אבל חוץ משני שירי תגובה שיורדים על מראדונה המסומם שמסניף קוקאין ועל זה שלארגנטינה יש בסך הכול שתי זכיות במונדיאל, ממש כמו קאפו הדי בינוני של ברזיל, אין להם הרבה מה לעשות. מה גם שבסתר ליבם גם הם מודים שזה שיר גדול של אוהדים גדולים.

אבל אז נחצו קווים אדומים. הראשון היה אחרי הפציעה של ניימאר והחוליה שנפגעה בעמוד השדרה. כמה ארגנטינאים התחילו להסתובב כאן ברחובות עם דגמים של עמוד שדרה והתפוצצו מצחוק. במקביל, הטלוויזיה הארגנטינאית גיחכה את ניימאר במערכון עם דמות של אדם מוגבל שבקושי מצליח ללכת כי הרגל שנכנסה לו בגב עדיין תקועה לו בתחת.

הקו האדום השני נחצה שעה אחרי התבוסה לגרמניה. העיתונות הארגנטינאית חוגגת על חשבון ברזיל וכהרגלה, פונה לברזילאים בגוף שני, מלגלגת ומועכת אותם בשעה הכי קשה שלהם.

את התגובה הברזילאית שאחרי הפציעה של ניימאר ראינו לפני ארבעה ימים בברזיליה במשחק בין ארגנטינה לבלגיה. אלפי אוהדים ברזילאים שבכלל אין להם כרטיס לאצטדיון הגיעו כדי להתגרות באוהדי ארגנטינה. הם הרימו לאוויר 'ארונות קבורה' צבועים בצבעי דגל ארגנטינה ואיחלו לארגנטינה ולארגנטינאים את כל הרע שבעולם. זה נמשך גם במשחק עצמו וגם אחריו והסתיים בכמה עצורים ארגנטינאים ששתו יותר מדי וניסו להחזיר פיזית לאוהדים שהקניטו אותם.

אוהדי נבחרת ברזיל אחרי טראומת ה-1:7, יולי 2014 (ספק 500 , איתי אנגל)
איחלו לארגנטינאים את כל הרע שבעולם. אוהדי ברזיל עם ארון הקבורה (צילום: איתי אנגל)

המחשבה שארגנטינה הזו תנצח את המונדיאל היא סיוט אמיתי לכל ברזילאי. היא סיוט בעוצמה שתהיה לא פחות קטלנית מה-7:1, שכבר עכשיו ברור שישמש נשק בידי הארגנטינאים למשך כל המאה הנוכחית. בקיצור, אני מבין שאם ארגנטינה מניפה את הגביע על אדמת ברזיל - אני חוזר להיות כתב מלחמה...

ואם להשתמש בלשון גדולי הכותבים והמחזאים בהיסטוריה של ברזיל, המחשבה הזו כל כך איומה ונוראה שהמילים הירושימה ו-maracanazo ו-mineiraço יהיו קטנות לידה.

הערב ברזיל כולה תהיה הולנד. ברזילאים יתלבשו בכתום ויתאפרו בכתום, ילמדו את הקללות הכי איומות בהולנדית ויגיעו לאצטדיון בסאו פאולו כדי להקניט את הארגנטינאים לפני ובזמן המשחק. להבדיל ממשחקים אחרים של ארגנטינה שבהם הברזילאים הגיעו לאצטדיון ושיננו גסויות בבוסנית, פרסית ופלמית, הפעם הם יעשו את זה בלי שום חדוות חיים. חדוות הספורט והמשחק לא קיימת כלפי מי שדורך עליך בשעתך הקשה ביותר. וכל כך ברור מה שיקרה מכאן והלאה. הארגנטינאים יחזירו בשיר חדש משלהם ובין הברזילאים יהיו כאלה שכבר לא יהיו מסוגלים לשאת את זה. מה שלפני שבועיים הגדרנו כאן כ'חבית מלבבת של חומר נפץ' עלול להתלקח כעת למשהו פחות מלבב. כי זו באמת השעה הכי קשה שלהם.

ברזיל בבוקר שאחרי התבוסה 7:1 לגרמניה, יולי 2014 (מערכת וואלה! NEWS , צילום: איתי אנגל)
הבוקר שאחרי - שכונת סנטה תרזה, ריו (צילום: איתי אנגל)