17 בנובמבר 2010. נבחרת איטליה סיימה ב-1:1 את משחק הידידות שלה מול רומניה, אבל לא היו יותר מדי אקטים ידידותיים באותו ערב בקלגנפורט, אוסטריה. בזמן שכולם התמקדו בקריאות הגזעניות של מאות אוהדי האולטראס האיטלקים נגד מריו באלוטלי, היה על המגרש קורבן נוסף. כריסטיאן לדסמה, הקפטן הארגנטינאי של לאציו, דחה כמה חודשים קודם לכן את ההצעה של דייגו מראדונה ונתן עדיפות לאיטליה. נגד רומניה הוא ערך את הופעת הבכורה בהרכב של צ'זארה פראנדלי, אך הקהל האיטלקי קיבל אותו בשריקות בוז והניף שלט: "לא לנבחרת מולטי-אתנית". כולם דיברו על באלוטלי, בעוד לדסמה נשכח. תרתי משמע.
אותו משחק מול רומניה היה הראשון והאחרון של הקשר האחורי במדי נבחרת איטליה. "במקום לצאת נגד התופעה ולזמן אותו שוב, פראנדלי טרק בפניו את הדלת ונעל אותה סופית, בלי להשאיר לו תקווה לחזור בעתיד לנבחרת", האשים הסוכן האישי וינצ'נזו ד'יפוליטו, לאחר שלדסמה נותר כצפוי מחוץ לסגל האיטלקי לקראת המונדיאל בברזיל. "ההתנהגות של המאמן הייתה מביישת וחסרת כבוד". לדסמה אולי נמחק, אך תופעת המתאזרחים רק הלכה והתפשטה.
כאשר נראה את ג'אנלואיג'י בופון שר בגאווה ובגרון ניחר את ההמנון האיטלקי, אנחנו עשויים למצוא לידו במדי האזורי גם ארגנטינאי (גבריאל פאלטה) וברזילאי (טיאגו מוטה) כשבן ארצו רומולו נופה ברגע האחרון ועוד כמה דרום אמריקאים מתדפקים על דלתות הנבחרת. ממש כמו בשנות ה-30', איטליה חזרה להשתמש ב"אוריונדי" (כינוי לאנשים ממוצא איטלקי שנולדו מחוץ למדינה). וכצפוי, לא כולם אוהבים את זה.
ויטוריו פוצו היה אבי תופעת ה"אוריונדי". האיש היחיד שזכה במונדיאל פעמיים כמאמן, תרם לאזרוחם של כדורגלנים ממדינות זרות ונעזר בתהליך כדי להניף את הגביע העולמי בתקופת השלטון הפאשיסטי של מוסוליני. לואיס מונטי, שלבש את מדי נבחרת ארגנטינה בגמר הגביע העולמי ב-1930, היה המתאזרח הבולט, כשמסביבו גם ריימונדו אורסי, אנריקה גואיטה ואחרים. אז לא הייתה בעיה לעבור מנבחרת לנבחרת, ממש כמו מעברים בין מועדונים, ובעשורים הבאים נמשכה התופעה בין היתר עם חואן אלברטו סקיאפינו (אלוף עולם עם אורוגוואי ב-1950, שחקן נבחרת איטליה ב-1958), ז'וזה אלטאפיני (אלוף עולם עם ברזיל ב-1958, שחקן נבחרת איטליה ב-1962) ועומאר סיבורי שעבר מארגנטינה לאיטליה.
החל מאמצע שנות ה-60' נעלמו האוריונדי כמעט כליל. הנבחרת הלאומית הייתה שייכת לאיטלקים, עד שג'ובאני טראפטוני קרא למאורו קמוראנסי ב-2003. הקשר הארגנטינאי, שקיבל אזרחות באיטליה בזכות הסבא-רבא שלו שהיגר מפוטנצה ב-1873, הפך לשיאן ההופעות של המתאזרחים כשרשם 55 משחקים במדי נבחרת איטליה, וכמובן היה שותף לזכייה בגביע העולמי ב-2006. המתאזרח הראשון של העידן החדש נפרד מהאזורי אחרי הכישלון הצורב בדרום אפריקה. בעקבות הטורניר הזה הגיע לנבחרת צ'זארה פראנדלי, טען שאופציות הבחירה העומדות בפניו מוגבלות והחיה את תופעת האוריונדי.
"האיטלקים החדשים", כך כינה פראנדלי את המתאזרחים שלו. מאז, זה הפך לשם המאגד גם את בני המהגרים, אך ההכללה הזו לא הוגנת. באלוטלי ואנג'לו אוגבונה הוכנסו לאותה מגירה, אבל החלוץ נולד בפאלרמו למהגרים מגאנה ואומץ על ידי זוג איטלקי בהיותו בן שלוש, וגם בלם יובנטוס, בן לזוג מהגרים ניגרים, גדל והתחנך באיטליה. לעומתם, פאלטה הוא ארגנטינאי, יליד בואנוס איירס שסבא-רבא שלו היגר מאיטליה. הוא אפילו זכה ב-2005 עם ארגנטינה של ליאונל מסי וסרחיו אגוארו במונדיאל עד גיל 20. רומולו, יליד ברזיל, הגיע לארץ המגף לפני שלוש שנים, קיבל אזרחות כצאצא של איטלקים ונופה בגלל פציעה קלה מהסגל הסופי למונדיאל. טיאגו מוטה, המתאזרח הוותיק בסגל הנוכחי, שיחק שני משחקים לא רשמיים במדי נבחרת ברזיל, ובסוף 2010 קיבל אזרחות איטלקית בזכות המוצא של סבו. פיפ"א אישרה את השינוי ובסגל ליורו 2012 מוטה כבר נכלל.
השלישייה הזו לא לבד. לפניה עברו אצל פראנדלי גם לדסמה שהוזכר בפתיחה, אמאורי ופאבלו אוסבלדו. בנבחרת טוענים שכל מתאזרח שזוכה לזימון, מתבקש להביע את רצונו ומחויבותו לשחק עבור איטליה. בנקודה הזו, על פי פראנדלי, נפל המגן הברזילאי ג'ונתן, שחקנה של אינטר בשנתיים האחרונות, שכנראה לא שכנע את המאמן בכוונותיו. למרות זאת, לא נראה שהמגמה הזו תיעצר בקרוב. בשנה הבאה צפוי גם ז'ורז'יניו, קשרה הברזילאי של נאפולי, לקבל את האזרחות האיטלקית ובעקבותיה את הזימון. לכולם מכנה אחד משותף: הם בחרו באיטליה כפי שהם בוחרים קבוצה - על פי הסיכויים שלהם לשחק. פאלטה הבין שבארגנטינה לא סופרים אותו, אז נענה להצעה של איטליה כדי לטעום כדורגל בינלאומי וליהנות מהיוקרה של השתתפות במונדיאל. כנ"ל מוטה ורומולו. הם ממשיכי דרכם של סקיאפינו ואלטאפיני, רק שכוכבי העבר "הפכו לאיטלקים" אחרי שכבר זכו להכרה בנבחרות המקוריות שלהם. לאוריונדי הטריים אין ברירה.
האם גם לפראנדלי אין ברירה? כלל לא בטוח. כאשר זימן לראשונה את פאלטה, לפני כשלושה חודשים, הצהיר המאמן כי המבחר שלו דל מפני ש"רק 38 אחוזים מהשחקנים ששותפו השבוע במחזור הסרייה A היו איטלקים. אין מה לעשות, זה העתיד שלנו. העולם השתנה". הסגל האיטלקי מוכשר ופראנדלי זכה לשבחים על הבחירות שלו, אבל במקביל רבים מתקשים לקבל את העובדה שאלופת העולם הקודמת, מדינת כדורגל גאה, זקוקה בעידן המודרני לסיוע של כמה "מתאזרחי כדורגל", משל הייתה קטאר או מולדובה.
"אם למסי היה סבא איטלקי והיינו מביאים אותו, עוד הייתי מבין את הצורך", הסביר שדר הרדיו (לא הדי.ג'יי) דויד גואטה מפירנצה. "ב-2006 הכניסו את קמוראנסי, כמעט בכוח, והוא היה טוב, חייבים להודות. אבל עכשיו, לקחת שחקנים ממוצעים כמו רומולו, טיאגו מוטה ופאלטה? אין בזה שום היגיון. מה, אין באיטליה בלמים או קשרים ברמה שלהם? הפעם אני אלך לפי הכללים של פראנדלי ולא אדבר על החלטות מקצועיות, אלא על הקריטריונים לבחירה. בסדר, יש גלובליזציה ועולם ללא גבולות, אבל לנציגים שלנו צריכה להיות איזושהי שייכות מינימלית".
התופעה הגואה עוררה כמובן מחאה פוליטית. מתאו סאלביני, מזכיר מפלגת הימין הקיצונית "הליגה הצפונית", תקף בחודש שעבר: "ברזיל וארגנטינה לא קוראות לי? אין בעיה, אני אגיע לגביע העולמי עם איטליה. אסור לתת לזה יד. איטליה לא יכולה להיות פרס ניחומים. זה לא עניין של אתניות, של צבע שחור, צהוב או ירוק. כדי להיות ברור יותר: לבאלוטלי, אל שעראווי, אוגבונה וג'וזפה רוסי יש זכות מלאה ללבוש את המדים של איטליה. באלוטלי יותר איטלקי ממני. אבל אלה? הם הפכו לאיטלקים בזכות הבירוקרטיה. יש לי הרגשה שהם שקלו את האפשרות ללבוש את מדי האזורי רק כי לא ספרו אותם בארגנטינה וברזיל. אני לא אוהב את האזרחויות הכפולות".
על אף קיצוניותם, לפחות בנושא הזה זוכים סאלביני ומפלגתו להזדהות מדמויות כדורגל בולטות באיטליה. צ'זארה מאלדיני, מאמן הנבחרת לשעבר, יצא נגד זימונו של טיאגו מוטה עוד ב-2011, כשאמר: "אני נגד השימוש באוריונדי. אין לנו שחקנים באיטליה ברמה של מוטה? אני חושב שיש. המגמה הזו היא חזרה מיותרת לאחור". הקולגה אריגו סאקי הודה לאחרונה: "זו בעיה שמעולם לא נאלצתי להתמודדד איתה. אני לא יודע מה להגיד, השאלה הזו מביכה אותי". אפילו בוורונה, הקבוצה ממנה הגיע רומולו לנבחרת, התקשו להשלים עם הגלובליזציה שהשתלטה על הסקוואדרה אזורה. "הייתי מעדיף שלא יהיו מתאזרחים", הבהיר המנהל הספורטיבי לשעבר, מאורו ג'יבליני. "אבל רומולו ראוי לזימון כי הוא שחקן נהדר. ציפיתי שהוא יהיה בסגל, למרות שזו צריכה להיות נבחרת של ילידי איטליה בלבד".
אולם, השורה התחתונה שונה. פאלטה הועדף על פני דוידה אסטורי המוערך מקליארי ולבסוף תפס גם את המקום של אנדראה ראנוקיה בסגל ה-23. כולם פחות או יותר באותה רמה, אך המתאזרח זוכה לקדימות. באופן סמלי, את הבכורה שלו במדי איטליה ערך בלמה הארגנטינאי של פארמה נגד ספרד ב-5 במרץ, אז שמר על דייגו קוסטה, המקבילה הברזילאית של אלופת העולם הנוכחית. "נולדתי וגדלתי בארגנטינה, שם גם חיה כל משפחתי", הגיב פאלטה לנושא הבוער. "אבל כשאני חושב על החלום של סבא שלי, שרצה שבניו יחזרו יום אחד לקלבריה עם קצת כסף כדי להראות שהם עשו את זה, אז אני מרגיש איטלקי. איך שאני רואה את זה, הזימון לנבחרת אפשר לי להגשים את החלום שלו". האם זה גם החלום של הכדורגל האיטלקי?
