על הכתף שלו: סיפורו של חוסה לואיס בראון

ה-29 ביוני 1986 היה יום שטוף שמש באיצטדיון האצטקה המדהים במקסיקו סיטי, לעיני כמעט 115 אלף צופים שיצרו אווירה נהדרת בצהרי היום בגמר המונדיאל. ארגנטינה שיחקה בתלכת לבן המסורתי שלה, גרמניה בחולצות הירוקות השמחות. אף אחד לא זוכר את שמו של השופט המצוין - רומואלדו ארפי פיליו - למרות שכמעט בלתי נתפס לחשוב על שיבוץ של שופט ברזילאי למשחק של האלביסלסטה, בהתחשב בדרך בה זכו בתואר העולמי הראשון שלהם שמונה שנים קודם לכן, עם השישיה המפורסמת נגד פרו שהותירה את הסלסאו מתוסכלים על אין קץ. היתה זו דרמה עוצרת נשימה בין שתי נבחרות שהלכו על כל הקופה. ארגנטינה עלתה ליתרון 0:2, הגרמנים השוו בזכות ביצוע יעיל של קרנות, ובדקה ה-84 היה זה דייגו מראדונה ששלח כדור אמנותי מפורסם לעברו של חורחה בורוצ'אגה, שדהר והכניע את טוני שומאכר.

ב-8 ביולי 1990 התקיים גמר המונדיאל בשעת ערב לאור זרקורים, באחד האיצטדיונים הכי פחות ידידותיים לקהל – האולימפיקו של רומא, בו היציעים כה רחוקים מהמגרש שאי אפשר לחוש אפילו 73 אלף אוהדים. גרמניה התייצבה בלבן, ארגנטינה שיחקה בכחול כהה. השופט המקסיקני אדגארדו קודסאל הפך לאיש המרכזי בהתרחשויות, בקרב האלים שכפתה ארגנטינה. הוא הרחיק שני דרום אמריקאים ושרק לפנדל שנוי במחלוקת אחרי נפילה תיאטרלית של רודי פלר ברחבה מול גלישה של רוברטו סנסיני. אחרי המחאה הקולנית של כל שחקני ארגנטינה, ניגש אנדי ברמה לבצע את הבעיטה בדקה ה-85.

ההכרעה נפלה בעיתוי זהה לזה של האצטקה, אבל ההבדל היה תהומי. הגמר של 1986 הותיר טעם של עוד, הגמר של 1990 הכניס את כל חובבי הכדורגל לדכאון עמוק. מדהים לחשוב שהמאמנים בשני הצדדים נותרו ללא שינוי, בעוד שחל שינוי עצום בתפיסה התדמיתית שלהן.

קרלוס בילארדו תמיד קידש את התוצאה ולא בחל באמצעים כדי להשיג אותה, אבל במקסיקו זכתה הנבחרת שלו לאהדה לא רק בזכות גאונותו של מראדונה, אלא גם בגלל משחק קבוצתי משובח. עובדה – דייגו כבש רק חמישה מתוך 14 השערים של האלביסלסטה, ממוצע של שני שערים למשחק, לא מזהיר אבל בהחלט משביע רצון עבור אלופת עולם. מנגד, גרמניה של פרנץ בקנבאואר בקושי שרדה את שלב הבתים, וכבשה שישה שערים בלבד בששת המשחקים שקדמו לגמר. היא ניצחה את מרוקו 0:1 בשמינית הגמר במשחק מתיש בזכות בעיטה של לותאר מתיאוס ממרחק בלתי אפשרי בדקה ה-87. היא גברה על מקסיקו ברבע הגמר בפנדלים אחרי תיקו מאופס. את צרפת היצירתית היא תיסכלה בחצי הגמר אחרי שעלתה ליתרון מוקדם בגלל טעות איומה של השוער ז'ואל באטס. בקיצור, היה קשה לעודד את גרמניה בגמר ההוא.

והנה, ארבע שנים בלבד חלפו, ובקנבאואר הציג סגנון אחר לגמרי. במונדיאל הגנתי ברובו, היו הגרמנים אחת מקרני האור, עם 14 כיבושים בשישה המשחקים לפני הגמר. מתיאוס היה כביר בניצחון 1:4 על יוגוסלביה במשחק הראשון בשלב הבתים, והתנופה נמשכה משם. מהצד השני, ארגנטינה הציגה יכולת עלובה, ובילארדו התבסס על בונקר ומשחק ברוטלי כדי להשיג את מבוקשו. כמו גרמניה ב-1986, ארגנטינה בקושי שרדה את שלב הבתים, ואז גנבה 0:1 לא מוצדק מול ברזיל בשמינית הגמר, ועברה את יוגוסלביה ואת איטליה בפנדלים. היא כבשה בסך הכל חמישה שערים בשישה המשחקים לפני הגמר. בקיצור, היה קשה מאוד לעודד את ארגנטינה הגמר ההוא.

קשה להסביר את ההבדלים האלה. בילארדו נותר בילארדו ובקנבאואר נותר בקנבאואר. מראדונה ומתיאוס שיחקו בשני המונדיאלים, אלא שב-1986 הוצמד הכוכב הגרמני הצעיר כדי לשמור אישית על המנהיג הארגנטינאי, וכעבור ארבע שנים היה לו תפקיד אחר לחלוטין. אי אפשר להגיד שהסגל שעמד לרשותו של הקייזר ב-1986 היה חלש משמעותית מזה של 1990 – היו שם שחקנים נהדרים כמו פליקס מאגאת, קרל היינץ רומניגה וקלאוס אלופס, שלא לדבר על פלר שנכנס כמחליף בגמר. הסגל של בילארדו נחלש ב-1990, אך לא באופן משמעותי ביותר. קלאודיו קאניג'ה, שהחמיץ את הגמר בשל השעיה, היה חלוץ בסגנון שונה בתכלית מחורחה ולאדאנו, אך לא פחות מסוכן ממנו. בורוצ'אגה היה ונותר בורוצ'אגה. אוסקר רוג'רי היה ונותר רוג'רי.

גיבור אחד שנטל חלק מרכזי ביותר במקסיקו אך פרש הרבה לפני המונדיאל באיטליה הוא חוסה לואיס בראון. הסיפור יוצא הדופן שלו ייזכר במולדתו כאחד המרגשים ביותר, ושחזור הגמר ההיסטורי ביום ראשון במראקנה הוא תירוץ מצוין להקדיש לו מספר שורות. בראון הוא נצר לאחת ממשפחות הכדורגל החשובות ביותר בתולדות המדינה. ב-1825 היגר לארגנטינה סקוטי בשם ג'יימס בראון, וחמישה מנכדיו כיכבו בקבוצת אלומני בתחילת המאה ה-20, כאשר התאחדות הכדורגל הארגנטינית נשלטה באופן מוחלט על ידי בריטים ואירים, עד כדי כך שכל המסמכים נכתבו באנגלית בלבד. אלומני נוסדה ב-1898, זכתה ב-10 אליפויות והתפרקה ב-1913. השפעת הבריטים ירדה למינימום עם הזמן, אבל ב-1986 הופיע לפתע בראון במונדיאל. יש שמגדירים אותו באופן סרקסטי למדי כסקוטי היחיד בהיסטוריה שזכה בגביע העולם, למרות שהוא עצמו בקושי ידע אנגלית.

למעשה, הוא לא היה אמור להיות שם. במשך כל הקריירה שלו באסטודיאנטס לא זומן בראון לנבחרת, והוא קיבל את ההזדמנות במדים הלאומיים רק לקראת סוף הקריירה, בזכות בילארדו. האף הגדול, שאימן את בראון בקבוצתו האהובה, לקח אותו תחת חסותו ושמר לו אמונים גם אחרי שכבר עבר לליגה הקולומביאנית וסבל מבעיות בריאותיות. ברכו של בראון היתה במצב קשה – הוא עבר פציעה קשה במיניסקוס וקרע ברצועות. הרופאים נאלצו להוציא ממנה נוזלים באופן קבוע, וההחלטה של בילארדו לכלול אותו בסגל שיטוס למקסיקו זכתה לביקורת נוקבת מאוד בארגנטינה.

איש לא ציפה שיזכה לעלות על הדשא, אבל בבוקר המשחק הראשון התברר סופית שמחלה תמנע מהקפטן לשעבר דניאל פסארלה לשחק. "מה המצב? היום הגדול סוף סוף הגיע. דרך אגב, אתה בהרכב", אמר בילארדו לבראון בארוחת הבוקר. "על היום הזה חלמתי כל חיים", סיפר בדיעבד הבלם. הברך כאבה לא פעם, אבל הוא הפגין יכולת יציבה וטובה, ומילא ללא דופי את מקומו של פסארלה לאורך כל הטורניר.

ואז הגיע הגמר. בדקה ה-23 הגביה בורוצ'אגה כדור חופשי, שומאכר שגה קשות ביציאה ופיספס, ובראון ניצל את הרגע. כדי להגיע לכדור, הוא טיפס על מראדונה, רמס ודחף אותו לדשא, ונגח לרשת החשופה. "פשוט העפתי את דייגו. אפילו לא הסתכלתי איך הכדור נכנס לרשת, מיד התחלתי לחגוג את השער", סיפר בראון על הרגע הגדול ביותר בחייו. התמונה שלו אוחז את הראש כלא מאמן באקסטזה זכורה מאוד לכל אוהד ארגנטינאי שצפה במשחק. זה היה השער היחיד בכל הקריירה הבינלאומית שלו.

הבעיות החלו אחרי ההפסקה, כאשר נורברט אדר הגרמני נתקל בבראון ופירק את כתפו. "לא היה לי מחליף ראוי להכניס במקומו, ולכן הוא נשאר על המגרש", אמר בילארדו. הבלם עצמו הודיע חד משמעית לרופאים: "אל תעיזו להוציא אותי". הכאב היה עצום. "זה היה פשוט בלתי נסבל. עשיתי חור קטן בחולצה, כדי שאפשר יהיה להכניס לתוכו את האגודל, וכך לעסות קצת את הכתף. כך שיחקתי ב-30 הדקות האחרונות, עם האגודל בחולצה. אני לא מטורף כדי לצאת בגמר המונדיאל בגלל שכואב לי".

כך או כך, היכולת ההגנתית של בראון נפגעה, והגרמנים ניצלו זאת כדי להשוות משערים של רומניגה ופלר. זה יכול היה להסתיים באופן טרגי מבחינת הבלם ונבחרתו. מראדונה ובורוצ'אגה דאגו שהסוף יהיה שמח. כשמסתכלים על הסגל הנוכחי של ארגנטינה, בולטת העובדה שאסקיאל גאראי עדיין לא כבש אף שער בנבחרת. האם הוא יכול להיות בראון החדש, לנצל יציאה גרועה של מנואל נוייר ולכבוש שער היסטורי? זה יכול להיות סיפור יפה, אבל צריך לזכות שארגנטינה הנוכחית מזכירה הרבה יותר את הגרסה של 1990, ולא זו של 1986. כדורגל משעמם ויעיל להחריד – רק ללא האלימות. בגמר הזה, כמו לפני 24 שנה, קשה לעודד את ארגנטינה.