"גם אם ניקח את ההגנה של מצרים, הקישור של מרוקו, ההתקפה של טוניסיה והכסף של סעודיה, אני בכלל לא בטוח שהנבחרת הזו עוברת את אחד הבתים במונדיאל", כך אמר לוואלה! ספורט מוחמד סלאמה, עיתונאי מצרי, בשדה התעופה דומודדובו - התחנה המרכזית של המונדיאל הזה.
מספר שיא של ארבע נבחרות ערביות העפילו למונדיאל 2018 ברוסיה, וכבר עכשיו, אחרי שני מחזורי שלב בתים בלבד, שלוש מתוכן כבר איבדו את סיכוייהן לעלות. לטוניסיה, הרביעית, יש עוד צ'אנס תיאורטי, אבל אחרי ההפסד לאנגליה במשחק הראשון, וכשבלגיה מחכה במשחק הבא, זה לא נראה מבטיח.
הנבחרות הערביות הפיחו תקווה אצל מיליונים מאוהדיהן. בכל העולם, כולל בישראל, היו רבים שציפו מאחת מהן להפוך להיות הלהיט המרגש של הטורניר, והתאכזבו כאשר הערביות הפסידו והתרסקו נגד יריבות אירופאיות ודרום אמריקאיות. "הכישלון הערבי", "הנפילה של הנבחרות הערביות", זעקו הכותרות, וכרגיל, חיפשו איזשהו קו מאחד או מקביל בין ההדחות של סעודיה, מצרים ומרוקו.
האם יש קו כזה בכלל? מה הגורמים הבולטים לכישלון? האם זה אומר משהו על הכדורגל הערבי כמכלול? והאם זה משנה בכלל?
עוד בנושא
הגיע הזמן לדור חדש של פרשנים: על המגמה המסתמנת מאולפן המונדיאל
ברשת קוטלים את ניימאר, סילבה: "כבר חשבנו שזה לא היום שלנו"
מסי, זה כל ההבדל: כשהכוכב הכי גדול הופך לנעלם הכי גדול
"למה סלאח לא שיחק אם הוא כשיר, ואיך זה גרם לשחקנים להרגיש?", שאלתי. "אני עדיין לא מתעסק בספקולציות של מי אמור לשחק ומתי, ובטח לא ברגשות. תשאל את הצוות", ענה לי מחמוד חסן 'טרזגה', לאחר ההפסד של מצרים לאורוגוואי ביקטרינבורג. "אתה שואל את הבן אדם הלא נכון".
על פניו, תשובה סטנדרטית מכדורגלן לעיתונאי, אבל היא טומנת בחובה לא מעט. כדי להצליח במונדיאל צריך לדעת גם איך להתנהל, איך לתכנן, אילו נורמות עבודה יש להנהיג בהכנה לטורניר ובמהלכו. מצרים, שהגשימה את חלומם של 105 מיליון מצרים וחזרה למונדיאל לאחר 28 שנה, שכחה זאת.
זה התחיל עוד במאי עם סאגת מטוס הנבחרת, והשימוש של ההתאחדות בתמונתו של מוחמד סלאח ללא אישורו; זה המשיך עם ההתמקמות בבסיס האימונים בגרוזני, צ'צ'ניה, מה שגרם למצרים לקחת טיסות ארוכות במיוחד. מספר מקורות טוענים שרמזאן קדירוב, שליט צ'צ'ניה המוסלמי, דרש מפוטין את מצרים וסלאח כאורחיו ולפרעונים לא היה 'סיי' בעניין.
נושא בוער נוסף, היה הטיפול הלוקה בפציעה של סלאח והשילוב הבעייתי שלו בטורניר. ההודעה שהוא כשיר כשברור היה שהוא לא, הושבתו על הספסל ללא שיתופו במשחק, והצבתו בהרכב למשחק הכי חשוב בהיסטוריה של מצרים, היו מהלכים לא חכמים ולא מקצועיים.
לתוך הקלחת הזו נכנסה הנוכחות של משפחות ומקורבי השחקנים במחנה הקבוצה. מקורות בצוות המקצועי העידו "כי היו רגעים שזו לא הייתה נראית נבחרת שמתכוננת למונדיאל, אלא לפסטיבל, בילוי". מצרים, שכנראה הייתה אחת הפייבוריטיות בין הערביות להמשיך לשלבי הנוקאאוט, הגיעה לטורניר השלישי שלה בהיסטוריה בבלגן שלם.
20,000 מצרים יחזרו הביתה בתחושה משונה. "סלאח היה כשיר אולי ב-60 אחוזים, אחמד פתחי עם גול עצמי, זה פשוט לא היה זה" מספרת סלמה, אוהדת מצרים מסנט פטרסבורג. "מה שכן, אני לעולם לא אמעיט בערכה של הנבחרת המארחת. לרוסים הייתה עוצמה שהייתה גדולה עלינו בערב כזה".
סעודיה היא סיפור אחר, אך גם ממנה לא היו ציפיות. אמנם הליגה הסעודית היא הפרמיירליג של העולם הערבי, עם המשכורות הגבוהות במערב אסיה ובמזרח התיכון, אך לקראת המונדיאל זה היה ברור שאת בית א' היא לא תעבור, ובכלל - סומנה כאחת משתי הנבחרות החלשות בטורניר יחד עם פנמה. להפסד במשחק הפתיחה היה אימפקט הרסני להמשך הטורניר, בדומה ל-2002, אז הפסידה לגרמניה 8:0. גם כאן סעודיה הביאה את הביקורות על עצמה, עד כדי כך שגם המשחק החיובי יחסית שלה נגד אורוגוואי לא זכה להתייחסות.
השקעה מאסיבית בליגה המקומית ובמועדונים הגדולים אינה מבטיחה הצלחה בנבחרת. בנוסף, הניסוי שנכשל עם השחקנים שהושאלו לקבוצות ספרדיות, הוכיח כי לא הייתה לו כל השפעה חיוביות על הנבחרת. נהפוכו - דווקא הכוכבים שהיו צריכים להגיע בכושר טוב היו חלודים, ולא עמדו בקצב של הרוסים והאורוגוואים.
אגב, בסעודיה יש כאלו שלא רואים בטורניר הזה כישלון. "צריך להגיד את האמת. אנחנו נבחרת חלשה ברמה העולמית. צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה. בימים אחרים כבר היו שולחים את פיצי הביתה", אומר עבד אל-עזיז עסאם, אוהד שנמצא במוסקבה. "אני שמח שתורכי אל-שייח' (נשיא ההתאחדות) הוציא הודעת תמיכה במאמן ובשחקנים והחליט לתת לו להמשיך".
המרוקאים, יחד עם מצרים, היוו את התקווה הערבית להפתעה כלשהי במונדיאל. סגל מרשים, ברובו אירופאי, שחקנים מוכשרים המשחקים בקבוצות גדולות ביבשת, ומאמן מעולה. אבל במונדיאל, בוודאי בבית עם אלופת אירופה, אחת הקבוצות הטובות בעולם ואחת הקבוצות הטובות באסיה, זה לא מספיק.
הרווה רנאר הוא מאמן מצוין, היחיד לזכות באליפויות אפריקה רצופות עם נבחרות שונות, ונחשב למאמן הטוב ביבשת השחורה. יחד עם זאת הוא חסר ניסיון במונדיאלים, וזה היה ניכר. הקו ההתקפי של מרוקו היה מורכב מיותר מדי שחקנים מגוונים, ופחות מדי חלוצים טבעיים. מרוקו שיחקה טוב בשני המשחקים שלה, אך לא הצליחה לסיים את המהלכים בשער. מהדי בנעטיה נראה אובד עצות, חכים זייש, שחקן השנה בהולנד, אכזב, ונראה היה כי המרוקאים משלמים בסופו של דבר את מחיר הניסיון בטורנירים כאלו.
"הבעיטות החופשיות שלנו זה מה שהרג אותנו. אתה פשוט לא יכול להגיע לטורניר כזה, בלי תרגיל אחד, בלי גישה מסוימת למצבים נייחים. משני צדי המגרש", אומר בנג'מין חאג', בלוגר מרוקאי שעקב אחרי הנבחרת בכל משחקי המוקדמות, וגם כאן ברוסיה, נסע אחרי הקבוצה למשחקים ואימונים. "אני חושב שבשני המשחקים היו לנו 15 מצבים נייחים, מתוכם ניצלנו 0. היריבים שלנו נהנו מחצי מהמצבים הנייחים שלנו, אבל כבשו נגדנו פעמיים, פעם אחת בדקה ה-5, ופעם נוספת בדקה ה-95. כדורגל", סיכם בחמיצות.
טוניסיה עדיין לא סיימה את דרכה באופן רשמי, ודווקא סיפקה משחק הקרבה רציני ביותר מול אנגליה. ועדיין, הטוניסאים, שלרגעים במשחק הראשון נדמה היה שיעשו את ההפתעה החיובית של הערביות בטורניר, שילמו על היעדר הסמכות של ההתאחדות.
כחודש וחצי לפני הטורניר, הנשרים של קרתגו התהדרו בקו הקדמי המרשים ביותר מבין הערביות, עם שלושה שחקנים שחלקו בינהם כמעט 60 שערים בעונה הקודמת. שניים מהם, יוסף מסאקני וטהה חנייסי, זכו באליפות הליגות שלהם, בקטאר ובטוניסיה, מספר מחזורים לסיום העונה. ההתאחדות, במקום לבקש מהשחקנים להישמר ולפנות למועדונים בבקשה שימעיטו בדקות המשחק שלהם, לא עשתה דבר. שני השחקנים נפצעו כל אחד במחזור סיום העונה של קבוצותיהם, פציעות ארוכות טווח, שלמעשה חיסלו עבורם ועבור טוניסיה גם את הסיכוי הקטן שהיה להפתעה בבית הקשה אליו הוגרלה.
"פשוט נתנו לשחקנים תאריך התייצבות, אבל לא וידאו שכל אחד נשמר כמו שצריך, מה שחשוב לעשות בשנה של מונדיאל", מסביר פארוק עבדו, עיתונאי כדורגל טוניסאי המתגורר בפריס ונמצא ברוסיה כדי לסקר את הנבחרת.
כשמסתכלים על האופן שבו הנבחרות הערביות הפסידו במונדיאל, אי אפשר שלא להבין את התסכול. תבוסות, הפסדים בדקות האחרונטת, וכל מה שמאפיין תמימות וארגון מיושן.
אבל כשבאים לבחון את ההישגים של הערביות במונדיאל, צריך גם לשים את הדברים בפרופורציות. מוסטפא עומאר, בלוגר ואוהד מצרי, מציע הסתכלות אופטימית יותר. "נכון. זה מביך ומעצבן מצד אחד, כי כל העולם מסתכל עליך, אבל כשחושבים על זה לעומק זה לא כזה נורא. מה שחשוב פה זה שבאמת אחרי הרבה שנים של סבל, מסתכלים על מצרים השברירית, על טוניסיה שאחרי המהפכה, על סעודיה שעוברת שינויים, ועל מרוקו עם כל הסטיגמות שיש על מהגרים משם באירופה, כעל מדינות לגיטימיות שמשתתפות בפסטיבל העולמי הזה שנקרא הגביע העולמי.
זה הקסם של המונדיאל. עבור הדור הצעיר עצם ההגעה לטורניר היא העיקר. לפני שבע שנים כל האזור שלנו היה עמוק בבלגן וסבל רב. אני מאמין שאנחנו בתהליך, וזה פשוט עוד שלב בדרך".
עצם ההעפלה של הנבחרות הערביות, למי שלא הבין, הוא ההישג האמיתי שלהן. הרי מבחינת תשתיות כדורגל, מחשבת כדורגל, מתקנים ומשאבים, כל הנבחרות הללו מפגרות אחרי אירופה וגם דרום אמריקה. תחזרו שוב לסיפורים שנכתבו למעלה ותבינו כמה הפער גדול. ההישג טמון בתקווה שנתנו לאוהדים, שישבו והתגודדו בטוניס, בקהיר, בקזבלנקה, בציפייה לראות משהו טוב. האכזבה היא ברורה, וספק גם מתי נראה עוד מונדיאל כזה, אשר רוב הענקיות המערב אפריקאיות כשלו בהעפלה אליו ופינו את המקום לשלושת הצפון אפריקאיות.
חשוב לזכור שהנבחרות הללו מייצגות תקווה במקומות שביומיום לא מספקים שמחה או גאווה. "אני לא מאוכזב מההופעה שלנו, אני מאוד שמח עליה. ואני גאה מאוד. אני גאה מאוד בשחקנים, בצוות ואני גאה מאוד במדינה הזו". כך, כשהוא חנוק מדמעות, סיכם רנאר, מאמנה הצרפתי של מרוקו, את המשחק נגד פורטוגל. הוא צודק.