קאזאן, שבוע שעבר, ערב לפני איראן-ספרד. לאחר מסיבת עיתונאים של קרלוס קיירוש, מאמן נבחרת איראן, ניגשו מספר כתבים לצפות באימון הפתוח. אל המעלית נדחסו במפתיע גם קיירוש ועוזרו. בין העיתונאים היה עיתונאי ישראלי שלא התאפק, ושאל את המאמן הפורטוגלי האם הוא באמת מודאג מהסנקציות וכמה הוא מתרגש מהמשחק מול פורטוגל בסוף שלב הבתים.
"איש צעיר!", צחק, "אתה לא מצפה באמת שאענה לך על זה במעלית עם עוד עשרה עיתונאים במדינה שאני מאמן את הנבחרת שלה נכון? מאיפה אתה?"
העיתונאי הישראלי היסס לרגע, אבל חייך וענה: "ירושלים. ישראל". שניה של שקט השתררה במעלית. שקט מוחלט. ואז: צחוק ענק ומתגלגל של כל הנוכחים, כולל קיירוש, כולל העיתונאים האיראניים והעיתונאי הישראלי.
הסיפור הזה אומר המון על האווירה שמשרה קרלוס קיירוש על כולם באיראן. לפני 8 שנים פוטר מעבודתו כמאמן פורטוגל לאחר הפסד והדחה ממונדיאל 2010 בדרום אפריקה. הערב, אחרי דרך ארוכה במדינה שנויה במחלוקת, אך גם בנבחרת אותה הפך לטובה באסיה, לקיירוש יש דרבי פרטי מול הנבחרת של המדינה בה נולד, שהיא גם זו שזרקה אותו.
עוד בנושא
הערב: איראן - פורטוגל (21:00, ערוץ הספורט)
במקביל בבית ב': ספרד מרוקו (21:00, כאן 11)
קרלוס קיירוש עובד באיראן כבר שבע שנים, הזמן הכי ארוך שאיזשהו מאמן החזיק בתפקיד. וזה לא קל. קיירוש הוא הכול בנבחרת האיראנית. הוא מי שמארגן את משחקי הידידות, מי שבוחר את המלונות בנסיעות לחו"ל, מנהל מערך סקאוטינג מעמיק ברחבי המדינה, מקדם שחקנים לקבוצות באירופה, מבקר ליגיונרים ויושב לשיחות חתך עם נשיא המדינה רוחאני.
לעיתים נוטים לזלזל במאמנים אירופאים שפונים לאמן באסיה ובאפריקה. אבל האמת שכאן קיירוש לקח על עצמו אתגר גדול. במשך שנים, בשתי קדנציות, היה עוזרו של אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד, בהן היה אמון על התפתחותו של אחד מהשחקנים הגדולים אי פעם - כריסטיאנו רונאלדו. לפי ראיון שנתן קיירוש למגזין SO FOOT בצרפת, לאחר שכריסטיאנו הגיע למנצ'סטר, המאמן התקשר אליו ואמר לו שהוא עדיין לא הכי טוב בעולם. "אתה בדרך לשם, אבל אתה צריך לעבוד קשה מאוד בשביל זה. אני והצוות נעשה הכל, יום ולילה, כדי להפוך אותך לשחקן הכי טוב בעולם, אבל אתה צריך לקבל את זה ולהבין שאתה מוכן". למחרת בבוקר רונאלדו דפק על דלת משרדו של קיירוש ואמר לו: "אני מוכן". למרות שהיו בין השניים וויכוחים בזמן שקיירוש אימן את פורטוגל, השחקן העיד על המאמן שהוא 'המורה הכי טוב שהיה לו'.
בנוסף, אימן את ריאל מדריד למשך עונה אחת, וכאמור בין 2008 ל-2010 אימן את נבחרת פורטוגל בהצלחה חלקית, ולאחר ההדחה על ידי ספרד בשלב 16 האחרונות של מונדיאל 2010, ההתאחדות הפורטוגלית הראתה לו את הדלת.
קיירוש לקח זמן לחשוב. משהו בקריירה שלו הפריע לו. "קיבלתי הצעה מקבוצה מהצ'מפיונשיפ באנגליה, והיתה אופציה לחזור להיות עוזר, אבל אז הגיעה ההצעה של איראן", אמר לוואלה! ספורט לאחר המשחק בין איראן לספרד שנגמר ב-1:0 מאכזב עבור האיראנים. "בהתחלה פסלתי אותה על הסף, אבל המשא ומתן עם האנגלים היה תקוע ונראה שבכל מקרה לא אקבל מה שחשבתי שאני שווה אז. אז החלטתי שהגיע הזמן למשהו אחר, והלכתי על זה".
הסמל לעבודה הרצינית שמשקיע קיירוש בכדורגל האיראני הם השחקנים עצמם. מספר שיא של שחקנים איראנים משחקים כיום באירופה: כ-18 ליגיונרים. קארים אנסאריפאד שכבש 17 שערים העונה במדי אולימפיאקוס היוונית. עלי רזה גוצ'נג'האד שסגר שנתיים פוריות בהירנביין עם 30 שערים, וכמובן - עלירזה ג'האנבאחש, מלך שערי הליגה ההולנדית במדי AZ אלקמאר, שכבש 23 שערים העונה, הוסיף 12 בישולים, ורשם את העונה האישית המוצלחת ביותר של שחקן איראני בחו"ל. יותר מהעונות הגדולות של ענקים כמו עלי דאעי, מהדי מהדיביקיה ועלי קארימי. יתרה מכך, הוא הפך לאסיאתי הראשון אי פעם שמסיים כמלך שערים של ליגה אירופאית כלשהי.
אבל קיירוש לא מקדם רק חלוצים. אחד הפרוייקטים החשובים של קיירוש הוא השוער עלירזה ביירנבאנד האיש ששומר על השער של 'טים מלי'.
ב-2014 עמד בשערה של איראן עלירזה (כן עוד אחד) חאגיגי, שנחשב לכוכב על לא רק בשל ידיו הגדולות ויכולתו כשוער, אלא בגלל מראהו החיצוני. מדובר בבחור מצודד שהפך למושא הערצה בקרב נשים. איראניות, אבל לא רק. בגביע אסיה 2015 הצטלם עם אוהדת איראנית-אוסטרלית וחטף אש מההתאחדות. הוא לקח שורה של החלטות לא טובות, והפסיק לשחק כדורגל באופן רציף. בינתיים, בפרספוליס, שזכתה באליפות איראן אחרי עשור, התפתח לו שוער לא פחות ראוי מחאגיגי - עליאזה ביירנבאנד בן ה-25. לביירנבאנד, שנתן תצוגת שיא נגד ספרד וזכה למחמאות גם מפרננדו היירו ודויד דה חאה, אין את הפריווילגיה שהיתה לחאגיגי. הוא לא יפה תואר, ומחוץ לאיראן ולמזרח התיכון, מעט מאוד מכירים אותו. אבל יש לו סיפור אדיר.
ביירנבאנד נולד למשפחת נוודים בסראביאס, לורסטאן באיראן. חייו התנהלו לפי המצב של שטחי המרעה של הצאן של אביו. הוא עבד כרועה, ובזמנו הפנוי שיחק כדורגל כשוער, ובמשחק מקומי שנקרא 'דל פראן' - משחק שמתבסס על זריקת אבנים למרחק. משחק זה מסביר את היכולת הייחודית שלו במסירת כדורים ביד למרחקים עצומים.
בראיון לגארדיאן, ביירנבאנד סיפר כיצד רתח אביו כשהחליט להתמקד בכדורגל ולעזוב את הצאן. יום אחד כשחזר מהעבודה בדרך לאימון, מצא את בגדי וכפפות השוער שלו קרועות. אביו השחית אותן לאחר ויכוח נוסף. אז החליט לברוח. ביירנבאנד עלה אוטובוס לטהראן, ומעולם לא חזר.
הוא ישן כהומלס ברחוב, עבד כמנקה רחובות, שוטף מכוניות ובפיצריה. הוא התאמן בקבוצות חובבים עד שחתם בנאפט טהראן. ואז - התחיל להפציץ. היכולת שהציג היתה נהדרת, הוא זכה לזימון לנבחרת עד גיל 23, ואפילו אימוני ה'דל פראן' שלו השתלמו כאשר מסר אסיסט אדיר ממרחק של 70 מטר בעזרת... ניחשתם נכון - היד - והוא הפך ללהיט יוטיוב. משם הדרך לקבוצה הגדולה מהבירה ולשער הנבחרת היתה קצרה.
קיירוש לא עשה לביירנבאנד את החיים קלים. לסגל המורחב הוא זימן עוד שלושה שוערים ולא סיפר להם מי יפתח ומי ינופה, למרות שהוא ידע מראש. "רציתי שיעבוד קשה יותר, וידעתי שככה שלושת השוערים יגיעו בפוקוס שיא למונדיאל", הסביר קיירוש עם חיוך ענק. "זו היתה החלטה משתלמת ביותר".
המונדיאל הזה משנה עולמות מבחינה פוליטית וחברתית באיראן. אחת התנועות החברתיות החזקות שהתקדמו בכדורגל היא זו של מתן הזכות לנשים להיכנס למשחקים במדינה, וספיציפית למשחקי הנבחרת. איראן היא אחת המדינות היחידות בעולם שלא מאפשרות לנשים לצפות במשחקי כדורגל גברים מהאצטדיון.
הקשר לשינויים חברתיים דרך הכדורגל אינו דבר חדש באיראן. לאחר המהפכה, שונו שמותיהן של שתי הקבוצות הגדולות במדינה, טאג' ופרספוליס מטהראן, לשמות איסלאמיים-ערביים. כך שטאג' (כתר) הפכה לאסטגלאל (עצמאות), ואילו פרספוליס, לאחר שנים שסרבה להכניס שם שאינו פרסי, נקראה פירוזי (אומץ, עוז). היחידים שלא קיבלו את השינוי היו אוהדי פרספוליס, שהמשיכו לקרוא לקבוצה בשמה הפרסי, כמחאה וכהתמודדות עם מהפיכת משטרת המחשבות הדתית שנכפתה עליהם. ב-2012 הם גם ניצחו, והקבוצה חזרה להיקרא רק פרספוליס ולא פירוזי. המועדון הפך בן רגע סמל להתמודדות עם משטר האייתולות, ואייקון זהות פרסי מובהק.
כך בדיוק הפך נושא הנשים באצטדיונים באיראן לתנועה חברתית שלמה שיצאה מהכדורגל. בכל משחק באזאדי ישנן נשים שמתחפשות לגברים כדי להיכנס לאצטדיון ומתבצעים מעצרים שלהן. על התופעה נעשה גם סרט בשנת 2006, 'אופסייד', שהבמאי שלו, ג'עפאר פנאהי, זכה למשפט בזק שאסר עליו לפרסם וידאו, תמונה או טקסט למשך 20 שנה ומאסר של שש שנים. למזלו, הוא הספיק לעזוב את איראן לפני מתן העונש.
"אנחנו מנסים להעלות את הנושא הזה למודעות עולמית כדי שיהיה לחץ על הממשלה לשנות את המצב", מספרת לוואלה! ספורט שאהרזאד (שם בדוי), מפעילת חשבון Open Stadiums, ומי שאמונה על קידום האג'נדה של כניסה של נשים לאצטדיונים באיראן מאז 2009."כשהתחלתי עם זה, היו רבים, גם אנשים נאורים ומשכילים, שלא ראו את זה בעין יפה. הם לא ראו בכניסה למשחק כדורגל כחלק מזכויות נשים", היא מוסיפה. "היום זה ברור לכולם מה צריך להיות, וכשהמאמן והקפטן של הנבחרת הלאומית מדברים על כך שהם תומכים בתנועה באופן גלוי, בבמה כמו המונדיאל, ברור שזה מקרב אותנו למטרה שלנו".
שאהרזאד משתפת בחוויה האישית מרוסיה. "המשחק בסנט פטרסבורג נגד מרוקו היה הפעם הראשונה שלי בחיים באצטדיון כדורגל, ואני אפילו לא יודעת איך לתאר לך איך זה מרגיש", היא אומרת לוואלה! ספורט עם דמעות בעיניים. "המונדיאל הזה, והנבחרת הזו, הם שגרירים מצוינים לתנועה שלנו. אנחנו גדלים, אבל צריך שעוד אנשים ידעו מזה. היום אנשים בכל מדינה בעולם יודעים שבאיראן הנשים נאבקות כדי לראות כדורגל. אחרי המונדיאל אנשים בכל העולם ידעו וירצו שנצליח".
