מחכים לרגע אחד גדול, ליאו: לקראת המשחק הקריטי של הארגנטינאים

לערוץ הטלגרם של וואלה! ספורט

טוטו סקילאצ'י.

בכל ויכוח משרדי, חברתי או משפחתי בשאלת "השחקן הגדול בכל הזמנים", זכרו את השם הזה - טוטו סקילאצ'י. שתי מילים קסומות. אתם יכולים להשתמש גם בקלוסה, פודולסקי, וכן, יש עוד כמה שמות שיסייעו בוויכוח, אבל סלבטורה הכי מתאים.

כי מונדיאל 1990 ייזכר בזכות הפנדל של ברמה והדמעות של מראדונה, אבל השם הראשון שעולה לראש הוא אותו טוטו. כי סקילאצ'י בכלל היה מחליף בפתיחת המונדיאל הזה, אבל משנכנס, כבש עבור נבחרת איטליה שישה שערים, מול אוסטריה וצ'כוסלובקיה בבתים, מול אורווגאי בשמינית, מול אירלנד ברבע, מול ארגנטינה בחצי ואפילו שער ניצחון זניח, אבל שער, על המקום השלישי מול אנגליה. ובישול.

(למה לעזאזל לא בעטת בפנדלים מול ארגנטינה בחצי, טוטו, למה?!?!?!)

כל הגולים של סקילאצ'י עשו את ההבדל או הסיפתח מול היריבה, ובראש כל אדם שראה את מונדיאל 1990, עם הגרפיקה המרגשת בייקום - נקודות שעולות מעלה - חרות שמו של טוטו. הוא לא זכה במונדיאל, הוא היה מונדיאל.

עברו השנים, וכל מי שזוכר את סקילאצ'י מהמונדיאל ההוא אבל לא עקב יותר מדי אחרי הקריירה, עלול לחשוב שהוא סמל איטלקי. אבל הבחור, להוציא את אותה שנה, 1990, שיחק במדי האזורי רק 4 פעמים נוספות. פרט למה שעשה במונדיאל ההוא, הוא כבש רק שער אחד נוסף עבור איטליה. בלתי נתפש. אבל זכור ביותר.

למה?

וזה המסר: כי מונדיאל זה יותר מהכל. זה יותר מכל משחק נבחרת אחר, מן הסתם, אבל זה גם הרבה יותר מצ'מפיונס ליג, מליגה מקומית, מהכל. ככה זה. עכברי הכדורגל, במיוחד אלה שלא מפספסים משחקים של בוסטון וקורטונה, אלה שמסתכלים רק על סטטיסטיקות ולא על סיפורים, תמיד יוכלו לטעון אחרת. אבל מה לעשות: הגדולים מכולם, לרוב, הולכים לפי שני דברים: התארים הכי חשובים, ותפיסת הציבור. ואיפה שני אלה מתאחדים? במונדיאלים.

עוד בנושא

סבאלטה על ליאונל מסי: "קשה מאוד שאנשים בארגנטינה מתייחסים אליך כמו ללוזר"
"הפארסה של VAR": למה רונאלדו לא הורחק? "מרפק זה כרטיס אדום"
חדשות המונדיאל: קרואטיה עשויה לערוך עשרה שינויים מול איסלנד, זלאטן מתוסכל

טוטו סקילאצ'י הוא דוגמה הזויה כדי לתפוס את העין, אבל מן הסתם, הדוגמאות הבולטות הן האגדות הגדולות ביותר, הר ראשמור של הכדורגל. ברשותכם, בגלל שהיום יום חג/אסון עבור ארגנטינה, ניעזר בנציג המקומי.

דייגו ארמנדו מראדונה עשה קריירה קבוצתית נהדרת. הוא הביא לנאפולי אליפות - ואפשר לעצור כאן, כי מה מדהים מזה?

אבל דייגו נמצא איפה שנמצא בתודעה האנושית בגלל מה שעשה במונדיאלים. להוציא, שוב, אוהדי טירוף ועיתונאים שסיקרו את המשחק בשנים האלה, מראדונה רשם את גורלו על הבמה הגדולה ביותר. והוא, באמת, רשם גם רשם.

צמד מול הונגריה ב-1982 כשהוא בן 21, ואז, 1986, גול מול איטליה, ומשחק הכדורגל הכי זכור בעולם (ויסלחו לי כל ילידי 1918, עם כל הכבוד, כמובן). מול אנגליה, ברבע: יד האלוהים שישמור, והסללום. מול היריבה הגדולה, מול 115 אלף איש במקסיקו סיטי, שני הגולים הכי גדולים בתולדות המשחק. הוא הוסיף לזה עוד צמד מול בלגיה - שני צמדים ברציפות; 32 שנה זה לא קרה, עד המונדיאל הנוכחי - והאסיסט לחורחה בורוצ'אגה בגמר. את 1986 הוא סיים עם 5 שערים ו-5 בישולים, וגם ב-1990, פחות סקורר, אבל נתן את האסיסט המפורסם לקאניג'ה (מול ברזיל) בישול שעד היום יש עליו שיר. אפילו במונדיאל 1994, כשהוא נראה שונה ומריח שונה, הוא כבש מול יוון.

בגלל זה הוא כל-כך גדול, בגלל זה הוא מיתוס. בגלל הרגעים האלה במשחקים האלה - רגעים כבדים יותר בכל רזומה. למראדונה, לטוב ולרע, יש שלל זיכרונות מהטורנירים: גולים, בישולים, ידיים, רמאויות, אדומים, תפיסות על סמים.

וליאו? מה נזכור ממנו, אם אכן זה המונדיאל האחרון? עוד לא מסכמים, כי הערב הוא יכול לכתוב פרק חדש ונוצץ, עם טוויסט אדיר בעלילה. ואחרי הכול, הוא פורח נגד ניגריה. אבל עד 21:00, בסנט פטרסבורג, כן אפשר להיזכר בקריירת המונדיאל של מסי, נכון לכתיבת שורות אלו.

אז יאללה, 17 משחקים, 1,444 דקות, 5 גולים, 3 בישולים. דירוג משחקי המונדיאל של מסי בנבחרת ארגנטינה:

ואולי, אם לא היה כיף להיזכר ולדרג ולהסתכל בווידואים של כל המשחקים האלה, אפשר היה לעצור כאן. כי אם הרגע הכי גדול שלך הוא מניצחון על נבחרת בינונית- בשלב הבתים, זה אומר דרשני. וזה היה גול גדול וחשוב, ועל הבאזר, במשחק רע שלו ושל ארגנטינה בבלו הוריזונטה, ברזיל. 11 שחקנים איראנים היו בין מסי לרשת, וסוף סוף הוא הקפיץ איצטדיון באוויר במשחק נבחרת. למחרת, יום השנה לצמד של מראדונה מול אנגליה, בדרום אמריקה דיברו על "רגל האלוהים".

מסי לא כבש אף פעם במשחק נוקאאוט של מונדיאל, אז בישול זה הדבר הקרוב לכך, וזה היה בישול נהדר. בדקה ה-118, כשנראה היה שסאו פאולו הולכת לקבל פנדלים אחרי שעתיים של 0:0, מסי דהר בסללום נהדר, גלגל לדי מריה, שלא יכול היה להחטיא אסיסט כזה. באותו משחק מסי גם רשם שישה תיקולים - הכי הרבה בשתי הנבחרות. וכשלפעמים מבקרים אותו על אכפתיות או אגרסיביות - הנה המשחק הזה, כרפרנס למה כן יכול להיות ומה כן צריך לקרות. בארגנטינה שרים עד היום על הבישול של מראדונה לקאניג'ה ב-1990? אז זה הרגע המקביל של מסי. וכן, בואו נודה על האמת, רגע הרבה פחות זכור ממקבילו.

לקראת המשחק היום כל ארגנטינאי מקווה שמישהו חכם הראה לפרעוש את התקציר של המשחק הזה ביוטיוב. מסי, שארבע שנים קודם לכן היה טוב מאוד מול אותה ניגריה אבל סיים את המשחק מתוסכל בגלל אניימה, הפעם דייק. פעמיים, למען האמת. גולים בדקה השלישית ובתוספת הזמן של המחצית הראשונה נתנו יתרון 0:1 ו-1:2, וזה היה הצמד הראשון והיחיד שלו במונדיאלים עד כה.

באצטדיון של שאלקה, ילד בן 18, מספר 19, נכנס להופעת בכורה בגביע העולם והפך לארגנטינאי הכי צעיר שמשחק במונדיאל. זה ההרכב שהיה במשחק הזה, למען הקונטקסט: אבודנסיירי, בורדיסו, אז'אלה, היינצה, סורין, מסצ'ראנו, לוצ'ו, ריקלמה, מקסי, סאביולה, קרספו. ומסי? עלייה לדשא רבע שעה לסיום, במקום מקסי רודריגס, אחרי שלוש דקות בישול יפה לקרספו משמאל, ובדקה ה-88 שער בכורה במשחק הבכורה - ועוד ברגל ימין. נראה לנו שיהיה שחקן טוב, הפרעוש הזה.

אמנם לא היה פה גול או בישול רשמי, אבל מסי סידר בערך את המשחק כולו. הוא פרגן לדרום-קוריאנים בגול עצמי עם הגבהה משמאל, ושני שערי היגואין נדחקו פנימה לאחר איומים שלו. היריבה המתוסלכת לא מצאה פתרון לאחד המשחקים בהם מסי רקד יותר מכל במונדיאלים, והזכיר, במעט, את מסי והחולצה האחרת, של ברצלונה.

אלו היו ימים שמסי עדיין היה שחקן מחליף, וזה היה משחק הנוקאאוט הראשון שלו. הוא נכנס רק שש דקות לסיום, במקום סאביולה, ובדקה ה-98 שינה כיוון והעביר שמאלה, פס לסורין. משם הגבהה, ומקסי רודריגס דפק את הגול הכי יפה שמסי ראה במונדיאלים. עצירה, הקפצה באוויר, טיל לרשת - הכדור לא נגע באדמה. מסי שותף בקושי לחצי שעה, אבל במונחי המונדיאל שלו, זו היתה חצי שעה קסומה.

במשחק הבא, מול גרמניה, פקרמן יעדיף את חוליו קרוס. וארגנטינה הודחה, וארגנטינה סערה.

נכון, הוא לא הבריק, אבל במשחק הפתיחה של ארגנטינה במונדיאל בברזיל מסי שבר בצורת של שמונה שנים מאז הכיבוש ההוא מול סרביה-מונטנגרו, וכדור שלו פגש רשת. זה היה משחק שהתניע קמפיין אפור אך יעיל של ארגנטינה בברזיל, והכול התחיל בדאבל-פס של ליאו עם היגואין, בריו.

בישול מאופסייד, אתם לא טועים, אבל היי, את מראדונה אנחנו מברכים 32 שנה על גול לא חוקי, אז למה להתקטנן על חשבון מסי? ניסה למסור לטבס, הכדור נחסם, ניסה שוב, הפעם שער - בנבדל. אבל מסי וארגנטינה ברבע הגמר בדרום אפריקה, וזה מה שהיה חשוב.

המשחק הכי מטעה, ואפשר לשים אותו למעלה יותר, ואפשר גם להשליכו מטה. בשורה התחתונה: מסי היה נראה כמו השחקן השני הכי טוב בעולם באותו יום, רק כי וינסנט אניימה נראה כמו הראשון. שחקן מספר 10, אצל המאמן מספר 10, ושוער שהיה שווה ציון 10. ליאו ליהטט, בעט, יצר, איים - אבל אניימה הדף והדף והדף והדף - ארבעה מצבים שמסי מכניס ביום רגיל, וינסנט לקח ביום הזה. אז משחק לא טוב כי החמיץ, אבל כל מי שראה את המשחק לא יכול באמת לקרוא לו משחק לא טוב.

מול דרום קוריאה זה היה היגואין שנהנה מריבאונדים תוצרת מסי, והפעם זה היה פאלרמו. משחק טוב של הפרעוש, לא הכי מדויק, אבל ארגנטינה עשתה את העבודה.

כולם מדברים על ההחמצה של היגואין, אבל מסי קיבל כדור בדקה ה-47, מול נוייר, ואם אתם עוצרים את המהלך שם ועושים סקר - מסי מכניס כדור לרשת בסבירות של 99%. אם הוא במדי ברצלונה, אתם אפילו לא ממשיכים לצפות במהלך, אפשר לקחת את העסק לחצי המגרש ולחדש את המשחק. אבל מסי בעט מימין לנוייר, והכדור מעט מעבר לקורה. בהארכה גרמניה חגגה, ושוב אמללה את ליאו, שלפחות זכה בגביע "השחקן המצטיין של הטורניר". כן, כן.

משחק יבש מאוד של מסי וארגנטינה כולה, ואם אריאן רובן מרוכז יותר (או קלאץ' יותר) ההולנדים היו משחזרים את גמר 74' מול גרמניה. אבל לזכות מסי הפנדל הראשון בדו-קרב, אותו הרשית, וזה אף פעם לא דבר שצריך לקחת כמובן מאליו.

אנחנו ממשיכים במסע משחקי "אנחנו אפילו לא זוכרים מה הוא עשה", והפעם ברזיליה, כשהיגואין ניצח את בלגיה. פרט לכן, משחק אפור ובלתי זכור.

משחק לפרוטוקול, לא הכי קל לצפייה, אבל כן, מסי, בהופעת בכורה בהרכב ארגנטינה, הפגין כמה ריקודים.

ארגנטינה איימה הרבה, זה לא היה משחק מגה-נוראי שלה, בטח לא כמו זה שיסגור את הרשימה הזו. ועדיין, בשוויון 1:1 האלביסלסטה קיבלו פנדל (נניח…). מסי הניח את הכדור על הנקודה הלבנה, ובעט באופן נוראי. הערב הוא אולי יתקן, הוא צריך לתקן, אבל אם היה כובש את השער הזה, יכול להיות שהיום מפלס המתח היה מתחלק אחרת במחנה הארגנטינאי. איסלנד נבחרת משתפרת, ועדיין, ליאו מסי לא צריך להיות זה שחתום על תיקו עמה.

מסי עוד ניסה, מדי פעם, אבל נעלם בלחץ הגרמני. אפשר להאשים את הטקטיקה של מראדונה, אבל כמו שנכתב אחרי קרואטיה, משחקנים גדולים מצפים לעשות יותר דווקא כשקשה. וזה היה יום קשה עבור מסי, מראדונה ונבחרת ארגנטינה.

זה היה משחק נוראי, של ארגטינה ובעיקר של מסי. רק 49 נגיעות, שש יותר מהשוער קבאז'רו; אף שחקן לא מסר לו יותר משני כדורים. וכן, ראוי גם לכתוב על השלישייה שחטפה נבחרתו - ההפסד הראשון שלו בשלב הבתים של המונדיאל. ועדיין, זה היה יותר מהפסד של נבחרת. זו היתה עוד הוכחה למנהיגותו ה(לומר-את-האמת) די דלה של מסי על המגרש. גם אם היד על הפנים בהמנון היתה מחווה פרוידנית וספקולטיבית, זה התחבר. ולכו לווידאו של הגול השלישי - ראו איך הוא מהלך ברחבה בייאוש, כשהקרואטים ממשיכים להתמסר ביניהם ולהתחבט מי יתקע את המסמר. מסי הוא לא נואם גדול והוא לא לידר, הכול בסדר, הוא טוב מדי מכדי שזה יפריע; ועדיין, במשחק הזה מנהיגותו שאפה לתחום השלילי. המשחק הכי גרוע של ארגנטינה בבתים מאז 1958, המשחק הכי גרוע של מסי במונדיאלים. הוא קיבל, תודות לניגריה, הזדמנות נוספת לספק רגע אמיתי של קסם, משהו שבלתי ניתן לערער.

קדימה, ליאו. הבמה שלך.