זלאטן איברהימוביץ' רצה לחזור. חודשיים לפני המונדיאל הוא החל לפזר אמירות עמומות על הנכונות לנסוע לרוסיה. "מונדיאל בלעדי הוא לא מונדיאל. אם ארצה, אהיה שם", הוא הצהיר מבלי לציין באיזה תפקיד. בסתר ליבו, הוא קיווה שיקראו לו לדגל. הרי הוא כבר פרש מהמדים הלאומיים בעבר, וכולם תמיד דחקו בו לחזור. סלחו לו על חוסר הנאמנות וייחלו לתת לו שוב את המפתחות, ביחד עם סרט הקפטן. אלא שהפעם המצב היה שונה בתכלית. אחד לא חיכה לראות את זלאטן, והרעש התקשורתי שיצר נתפס כמטרד מעצבן, כי שבדיה הבינה - באיחור ניכר - שהרבה יותר כיף בלעדיו.
הוא פרש בפעם השלישית בחייו אחרי הופעה מבישה ביורו 2016, בו לא בעט למסגרת בשלושה משחקים, החמיץ ממטר מול שער ריק מול איטליה וראה את שבדיה מסיימת אחרונה בבית עם נקודה אחת מסכנה ושער זכות אחד (וגם הוא עצמי). אחרי שהוא הלך, ביחד עם השוער אנדראס איסאקסון והקשר קים קאלסטרום, אפשר היה להרגיש סוג של דיכאון. יש לי הרבה חברים בקרב העיתונאים השבדים, וכולם היו משוכנעים - יקח זמן להשתקם ולבנות את הבסיס מחדש. הגרלת מוקדמות המונדיאל כבר נערכה, והסיכוי להעפיל מבית עם צרפת והולנד נתפס כקלוש. אולי זלאטן תיכנן כבר אז שהקאמבק שלו יהיה פשוט בעיתוי הנוח לו. הוא הרגיש את האווירה הציבורית. הוא המתין לפיאסקו כדי להיות המושיע.
עוד בנושא
מונדיאל 2018: שבדיה ניצחה 0:1 את שוויץ ועלתה לרבע הגמר
יאנה אנדרסון: "אני כל כך מאושר, לעזאזל". ברשת עוקצים את זלאטן
לערוץ הטלגרם של וואלה! ספורט
אלא שהפיאסקו לא הגיע. איברהימוביץ' טעה, והעיתונאים טעו עוד יותר. הם לא לקחו בחשבון את כוחה של הקבוצה. במשך שנים ארוכות מאוד שבדיה היתה זלאטן. כל היתר הרגישו ניצבים בהצגה של כוכב העל, והכוכב הזה דאג שכך יהיה. "היחס שלו כלפי הצעירים היה מחפיר", טען בדיעבד אנדרס סוונסון, שיא ההופעות של שבדיה, אשר מבוגר בחמש שנים מזלאטן ולכן קיבל ממנו בזמנו קצת כבוד. הנבחרת היתה הבמה הפרטית של האגו המטורף שצמח מעבר לכל הפרופורציות ההגיוניות, וכאשר הוא עזב את כולם לנפשם, השחקנים שנותרו נשמו לרווחה. לפתע, גם הם חשו מוערכים. לפתע, הם לא היו מחוייבים לחפש בכל רגע נתון את זלאטן. לפתע, כולם היו שווים.
והמזל האיר לשבדים פנים, כי כחצי שנה לפני היורו הקטסטרופלי זכתה נורשפינג באליפות לראשונה מאז 1989, עם סגל של שחקנים מקומיים וחסרי נסיון. היתה זו סנסציה אדירה במונחים סקנדינביים, והקרדיט על ההישג הוענק למאמן צנוע שלא קיבל חשיפה מספקת עד אז - יאנה אנדרסון. לכן, כאשר חיפשה ההתאחדות מחליף לאריק האמרן על הספסל הלאומי, עלה שמו באופן טבעי. הוא היה להיט הרגע. העיתוי היה מקרי, אבל החשיבה המעמיקה שנעשתה גילתה כי אין מועמד טוב ממנו, כי אנדרסון התמקצע לאורך כל הקריירה בטיפוח שחקנים אלמוניים ובבניית קבוצות "קבוצתיות". זה בדיוק מה ששבדיה היתה צריכה בעידן פוסט-זלאטן.
אדם כמו אנדרסון בחיים לא היה מצליח עם איברהימוביץ'. הוא לא רגיל לסביבת העבודה הזו, ולא היה מצליח לשנות את דרכיו. הוא החליט למנף את הפרישה של זלאטן על מנת להחדיר מוטיבציה בחניכיו החדשים, והבהיר חד משמעית - הוא לא יחזור. זה היה נחוץ על מנת להסיר את הסכנה ולשחרר את כל היתר מהעול הכבד. כאשר הבינו כולם כי מעמדם החדש אינו על זמן שאול, הם פרחו. עם קפטן בדמותו של הבלם אנדראס גרנקוויסט, ההיפך המוחלט של זלאטן, אופי הנבחרת השתנה ב-180 מעלות. אם תרצו, היא הפכה לשבדיה האמיתית. ובניגוד לכל התחזיות הקודרות, היא הקדימה את הולנד במוקדמות והעיפה את איטליה בפלייאוף בתצוגה של כדורגל לא מבריק, אך קבוצתי, ממושמע ויעיל להפליא.
בנבחרת הזו יש כוכב מסוג אחר. אמיל פורסברג, דור שלישי לכוכבים שגדלו במועדון הקטן סונדסבאל, הוא בחור צנוע שלא מושך את אור הזרקורים. הוא עובד למען אחרים, ולא לחינם היה פורסברג מלך הבישולים בבונדסליגה במדי ר.ב. לייפציג ב-2016/17. העונה האחרונה שלו היתה חלשה הרבה יותר, בין היתר בגלל פציעה שעבר, והוא אפילו לא מתקרב לכושרו האופטימלי. זה היה החשש הגדול ביותר של השבדים לפני המונדיאל, וזו אולי הסיבה בגללה סבר זלאטן שאנדרסון יתחנן בפניו לשוב. הרעיון הזה נפסל על הסף על ידי המאמן.
"מבחינתי הוא פרש", הצהיר הבוס כאשר זלאטן החל להשתעשע עם התקשורת באמירותיו ההזויות. "זלאטן חשב שאנדרסון יתקשר אליו, אך זה לא קרה. הוא לא רצה להתקשר בעצמו, כי ראה בכך השפלה", מסביר העיתונאי השבדי קריסטופר קארלסון. וכך, כל ההמולה פשוט גוועה. היא ירדה מסדר היום. פורסברג נותר המנהיג השבדי, ויש לומר כי הוא לא מציג יכולת מרשימה במונדיאל עד כה. אלא שהוא מצליח לתרום בכל זאת למשחק הקבוצתי, בניגוד מוחלט לזלאטן הלא מאופס, כמו שקרה לפני שנתיים. "אמיל עושה המון עבודה, וצריך להעריך אותו על כך", אמר המאמן.
אז שבדיה שלחה הביתה גם את גרמניה בשלב הבתים, זאת למרות שהפסידה לאלופת העולם היוצאת באופן דרמטי במיוחד משער מפורסם של טוני קרוס בדקה ה-95. ואתמול קיבל גם פורסברג פרס - שער ניצחון על שווייץ בבעיטה גרועה למדי שהוסטה פנימה. הוא נרשם לזכותו, ולכן יש לו שער אחד יותר בגביע העולם בהשוואה לאיברהימוביץ'. לזלאטן, אשר המונדיאל היחיד שלו בהרכב היה אי שם ב-2006, יש אפס שערים בגביע העולם. אפס עגול. בלעדיו, השבדים כבר ברבע הגמר, ומתחילים לפנטז בשקט על משהו בקנה מידה היסטורי. הולנד, איטליה וגרמניה מאחוריהם. אנגליה לפניהם.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק
