פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

        דרך דמעה תכולה: החלום הגדול של אורוגוואי התנפץ, אבל הגאווה חזקה כתמיד

        עם תשוקה אדירה, מאמן נערץ, סגל איכותי ואופי ברזל, אורוגוואי באמת חלמה על גביע שלישי, אבל פציעה של קבאני ונחיתות בעמדת השוער לעומת היריבה שלחו אותה הביתה. שליחנו לניז'ני נובגורוד מיכאל יוכין ראה את הבכי של השחקנים והאוהדים

        דרך דמעה תכולה: החלום הגדול של אורוגוואי התנפץ, אבל הגאווה חזקה כתמיד

        ביציאה מיציע העיתונות באיצטדיון ניז'ני נובגורוד נתקלתי בגארי נוויל. היה צריך לאלתר בבהילות נושא לשיחה, וכך נוצרה הפניה: "כאשר פרננדו מוסלרה שמט את הכדור של אנטואן גריזמן לרשת, מיד חשבתי על המסירה שלך לפול רובינסון במשחק מול קרואטיה במוקדמות יורו 2008. מה אומרים לשוער במקרה כזה? איך מצליחים לעודד אותו?" מכיוון שנוויל לא קורא עברית, אפשר להודות כי זה שקר. חשבתי על פאט בונר מול הולנד ב-1994, אבל האירי לא ברוסיה, והמגן האנגלי לשעבר דווקא כן. נוויל צחק בקול. "זה עדיין יושב לך בראש? מדהים. אין מה לומר לשוער בסיטואטציה הזאת", הוא אמר. אולי הוא עדיין קצת כועס על רובינסון ועל הגבשושית, כי האירוע הזה נרשם בפרוטוקול כשער עצמי שלו, אבל התשובה נותרה ללא מענה, וזו סוגיה מסקרנת מאוד.

        מי בעצם צריך להרים את מי? אחרי הטעות האיומה של השוער האורוגוואי, דווקא הבלם הצעיר חוסה חימנס נפל על הדשא מיואש ותפס את הראש. מוסלרה היה זה שניגש והקים אותו, ואז הגיח גם הקפטן דייגו גודין. השחקנים בתכלת התחילו לנופף באגרופים. לואיס סוארס נראה נחוש מתמיד. הם ניסו לשכנע זה את זה שהקאמבק עדיין אפשרי. דקות ספורות מאוחר יותר, הם גם יזמו קטטה אחרי הנפילה התיאטרלית של קיליאן אמבפה. זו היתה הדרך הייחודית שלהם לשקם את המוראל לקראת מעשה הגבורה הגדול. אלא שהוא לא הגיע. השגיאה של מוסלרה, שהגיעה בעיתוי אומלל כאשר המומנטום היה עם הדרום אמריקאים, חיסלה את נבחרתו. לא היתה לה תקומה.

        עוד בנושא:

        מונדיאל 2018: צרפת ניצחה 0:2 את אורוגוואי ועלתה לחצי הגמר
        דידייה דשאן: "כמו נגד ארגנטינה, עשינו משהו גדול והתעלנו על עצמנו"
        אוסקר טבארס: "נבחרות גדולות יותר הודחו לפנינו. בואו לא נעשה מזה דרמה"
        ערוץ הטלגרם של וואלה! ספורט

        שחקני נבחרת אורוגוואי מאוכזבים (רויטרס)
        הפנים אומרות הכל (צילום: רויטרס)

        מוסלרה התאפק, חימנס התפרק

        על המגרש ניסה מוסלרה לשלוט ברגשותיו, אבל בחדר ההלבשה הוא התפרק. לאיזור המשותף עם העיתונאים בדרכו אל האוטובוס הוא יצא עם עיניים אדומות, ואפשר היה להבחין בכך בקלות. חבריו הגנו עליו. הוא לא רצה להתמודד עם שאלות, אלא רק לברוח מהר ככל הניתן, ולכן נשמר על ידי ארבעה שחקנים נוספים. כולם חלפו במהירות מבלי לומר מילה ונעלמו. מיד אחריהם הופיע גודין והתייצב מול המיקרופונים והטלפונים הניידים. כקפטן ומנהיג למופת, הוא משך את כל תשומת הלב ואת כל האש לכיוונו.

        האמיץ מכולם היה חימנס, שהתייצב והשיב לעיתונאים במשך דקות ארוכות. הוא לא התבייש. הבלם פרץ בבכי על המגרש עוד לפני שריקת הסיום, ובדיעבד התברר כי נוויל הגדיר את התנהגותו בשידור כ"מביכה". אז בדיעבד זה יכול היה להיות נושא מעט יותר מוצלח לשיחה עם הפרשן, אך ברור שהצדק לא איתו. דמעות של תסכול במשחק גביע העולם אינו ביטוי של חולשה. זו עדות לגאווה הלאומית העצומה, ולא פשוט למצוא נבחרת מחוברת יותר לאוהדיה מאשר אורוגוואי. אולי איסלנד, כי היא מדינה קטנה אפילו יותר, אבל לסקנדינבים לא היו שאיפות לזכות בגביע. לאורוגוואי בהחלט כן. לפני המשחק הם הניפו שלטים בנוסח: "1930, 1950, 2018". הם חלמו ברצינות על הגביע השלישי, והשחקנים ידעו זאת. גם הם חלמו, וההדחה היתה קשה לעיכול.

        שחקן נבחרת אורוגוואי חוסה חימנס (רויטרס)
        עדות לגאווה הלאומית העצומה. חימנס (צילום: רויטרס)

        אחד החלוצים תמיד חסר בהפסדים

        "זה הדור הכי טוב שלנו מזה תקופה ארוכה מאוד, וזו היתה ההזדמנות הגדולה שלו", אמר לי העיתונאי האורוגוואי אלחנדרו סונסול. היא לא תחזור. גודין בן 32, סוארס ואדינסון קבאני בני 31. ייתכן שזה גביע העולם האחרון שלהם, השלישי במספר עבור כולם. וכפי שציין סונסול, אורוגוואי מעולם לא הפסידה כאשר שני החלוצים שלה היו על המגרש בצוותא.

        "אנחנו מפסידים רק אם אחד מהם חסר", הוא אמר בעצב, "ב-2010 סוארס היה מושעה מחצי הגמר בגלל הכרטיס האדום מול גאנה. ב-2014 הוא נשך את קייליני ולא שיחק בשמינית הגמר מול קולומביה. והיום קבאני נעדר בגלל פציעה. והעניין הוא שתמיד החלוץ הלא נכון חסר. בשני הטורנירים הקודמים, סוארס היה טוב יותר. הוא היה בכושר נהדר, והייתי מעדיף אותו על פני קבאני. הפעם דווקא קבאני היה המנהיג בחוד, ואם אפשר היה לבחור, הייתי מעדיף שסוארס ייפצע. עניין של חוסר מזל".

        שחקני נבחרת אורוגוואי לואיס סוארס, אדינסון קבאני (רויטרס)
        הפעם החיסרון של קבאני היה משמעותי יותר. צמד הכוכבים (צילום: רויטרס)

        ההבדל בין שוער טוב לשוער ענק

        ואז הוא חזר למוסלרה. "הוא אהוב מאוד, האוהדים סמכו עליו, ועכשיו כולם יתמכו בו אחרי הטעות. לא יאשימו אותו. זה יכול לקרות לכל אחד. אבל צריך גם להודות - נבחרת כמו אורוגוואי זקוקה לשוער ענק באמת כדי לזכות במונדיאל. מישהו שיכול לנצח משחקים לבדו, כמו קיילור נבאס. מוסלרה שוער מצוין, אבל הוא לא ענק. כשחושבים על השער המרהיב של חאמס רודריגס במונדיאל הקודם, אי אפשר להתעלם מהתחושה ששוער על ביום גדול היה לוקח את זה. וכאן ההבדל האמיתי", אמר סונסול.

        האבחנה הזו מדויקת, וראינו עדות לכך עוד לפני הפאשלה הגורלית. שני מצבים כמעט זהים היו במחצית הראשונה אחרי מצבים נייחים מאגף ימין. הנגיחות של רפאל וראן ומרטין קאסרס לפינה הרחוקה היו נפלאות ודומות מאוד, בביצוע ובעוצמה. הכדור של הצרפתי נכנס פנימה. את הכדור של האורוגוואי הצליח הוגו לוריס להדוף בזינוק אלוהי. בסופו של דבר, זה היה ההבדל בין שתי הנבחרות. לוריס ניצח במאבק ולקח את החברים שלו לחצי הגמר. בשיחות עם עיתונאים אחרי המשחק, הוא סיפר שריחם מאוד על מוסלרה אחרי השגיאה. "הוא שוער נהדר, וכאב לי לראות זאת", אמר. אלה תחושות מובנות, וגם לוריס הרי לא חף מטעויות ביזאריות. זוכרים את שער הניצחון של שבדיה במוקדמות? ואולם, לוריס ממש לא ריחם על מוסלרה אחרי השער של וראן. זו הנקודה.

        שוער נבחרת אורוגוואי פרננדו מוסלרה סופג (רויטרס)
        לא בדיוק קיילור נבאס או הוגו לוריס. מוסלרה (צילום: רויטרס)

        מעכשיו זה יורו 2018

        ואז, במשחק השני של הערב, היה חתום גם טיבו קורטואה על הצלה עוצרת נשימה מבעיטה של ניימאר בזמן פציעות, העלה את בלגיה לחצי הגמר על חשבון ברזיל, וקבע כי המונדיאל נגמר. מעכשיו אפשר לקרוא לו יורו 2018. כל הדרום אמריקאיות הלכו הביתה, וזה חבל כי אוהדיהן הוסיפו המון צבע לטורניר. הם מילאו את הרחובות, בעוד את האירופאים לא תמיד קל לראות ברוסיה בימים אלה.

        גם אתמול (שישי), בניז'ני נובגורוד, המחזה היה מרשים בכל קנה מידה. האורוגוואים ניצחו ביציעים בנוקאאוט. מדינה רחוקה של 3.5 מיליון תושבים שלחה לכאן מספר רב הרבה יותר של אוהדים מצרפת הגדולה והקרובה. הצרפתים חששו מהחוליגנים אחרי אירועי מארסיי, אבל הדרום אמריקאים בכלל לא חשבו בכיוון. זה לא מעניין אותם כאשר נבחרתם משחקת, והתשוקה שלהם חזקה מכל. תשאלו את חימנס. כאשר מוסיפים לתשוקה הזו גם סגל איכותי ומאוזן, מאמן מבריק ונערץ, ואופי ברזל, שהפך את אורוגוואי לנבחרת "הכי אירופית" בדרום אמריקה, אפשר היה להבין מדוע היו ללוחמים בתכלת שאיפות כה גדולות. עכשיו זה נגמר, והם הולכים הביתה, אבל החלום לשחזר את הנס של 1950 לא ייגמר לעולם.

        עקבו אחרי יוכין בפייסבוק