פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

        ארבע אחרונות, ארבע מגמות: על העולות לחצי גמר המונדיאל

        היתרון המרכזי על דרום אמריקה: ניצול מצבים. החיסרון המרכזי של אירופה: המספר הזעום של האוהדים. שליחנו על 4 המגמות הכי בולטות במונדיאל 2018: מתום עידן האגדות ועד העידן החדש של המצבים הנייחים

        ארבע אחרונות, ארבע מגמות: על העולות לחצי גמר המונדיאל
        צילום:רויטרס עריכת וידאו:ניר חן

        1. אירופה שולטת - תיראו מופתעים

        תהיה זוכה אירופית, בפעם הרביעית ברציפות, וזה לא מפתיע. אמנם הפייבוריטית לקחת את הכול היתה ברזיל, אבל אם כן, זה היה היוצא מן הכלל. כי עד כה, כשהמונדיאל התקיים באירופה, תמיד זכתה אירופית. פרט ל-1958, אז זו היתה אותה ברזיל. טוב, לא בדיוק אותה ברזיל. היא היתה צריכה ילד בשם פלה כדי לזכות, על אדמת שבדיה.

        כך שלפי התרחישים המוקדמים וסוכנויות ההימורים, זה אכן אמור היה להיות מונדיאל בשליטת היבשת הישנה: מתוך שמונה המדורגות ראשונות בחודש מאי, רק ברזיל (1) וארגנטינה (5-6) הגיעו מחוץ לאירופה. מה לעשות, בין אם נאהב את זה ובין אם לאו, זו היבשת הבכירה בכדורגל, שם הליגות היוקרתיות, שם התנאים הטובים ביותר להצליח, וכן, כפי שנוכחנו לדעת שוב בטורניר הזה - שם היכולת המנטלית/קלאץ'/סיומת החזקה ביותר.

        ונכון, ברזיל באמת לא נפלה מבלגיה, אבל ספגה שער עצמי מפרננדיניו (צהובים, קאסמירו, למה? טיאגו סילבה נעדר מה-7:1 בגלל צהובים, למה?) ואת השני מבעיטה של דה בראונה, אחת משלוש למסגרת בכל המשחק. במקביל, הסלסאו שיגרו 26 איומים לעבר מסגרתו של קורטואה, אבל רק אוגוסטו אחד מצא את הרשת. שאר העולות לחצי? סיומת קלינית. צרפת עם 2 מ-2, אנגליה גם, קרואטיה 2 מ-3.

        שחקני אורוגוואי התרכזו ברגש, שזה אחלה סיפור, אבל סיפור שמפריע לשחק כדורגל - חימנס בוכה בחומה כשיש עוד זמן לשחק (גם ברזיל הרבתה לבכות ב-2014, הרבה לפני שנגמר). ארגנטינה עשתה מהפך מול צרפת והובילה 1:2 בדקה ה-56, אבל לא הצליחה לשמור על זה. קולומביה השוותה בתוספת הזמן מול אנגליה, רק כדי להיות הראשונה שמפסידה מולה בפנדלים - אי פעם - בתולדות המונדיאל. אולי הכול מקרי, ואולי יש פה עניין מנטלי.

        במקביל, אירופה ששגרה כמובן הכי הרבה נבחרות, כבשה חמישה ראשי בתים משמונה ושלחה עשר נבחרות לשמינית. רוב נבחרותיה משחקות כדורגל שקשה לצפות בו, אבל שוב - בסופו של דבר, אנחנו בעסקי הגולים, במה שקורה בתוך המלבן שעל הדשא. אם היינו מדברים על מה שקורה מחוץ לו, הרי שהיה מדובר בסרט אחר לגמרי.

        עוד בנושא

        חצאי הגמר: צרפת-בלגיה (שלישי, 21:00), אנגליה-קרואטיה (רביעי, 21:00)
        "זה חוזר הביתה": כל מה שרציתם לדעת על שיר העידוד הסוחף של אנגליה
        מיכאל יוכין על מריו פרננדס, הגיבור הטרגי של נבחרת רוסיה ברבע הגמר

        שחקן נבחרת אורוגוואי חוסה חימנס (רויטרס)
        התרכזו ברגש. חוסה חימנס (צילום: רויטרס)

        2. געגועיי ללטינו

        ברגע שהשריקה פילחה את הלילה של קאזאן, והבלגים התחבקו במרכז המגרש, הבנת שהמונדיאל תם. לפחות המונדיאל בהגדרתו השטוחה - קרנבל בן חודש. הסלסאו היוו את הנציגות האחרונה של הקהל הלטיני, ועתה נותרנו תקועים עם אוהדים אירופים, שיש להם פוטנציאל, ראינו בעבר - אבל משהו קרה הפעם.

        בקאזאן היו פחות מאלף בלגים. תחשבו על זה - שימו את נבחרת ישראל הקטנה והלא מוצלחת בטורניר כזה. שימו אותה ברבע גמר. ברוסיה, מדינה אירופית וקרובה, טיסות זולות. בקאזאן, עיר מדהימה, טופ-3 ביופיה מבין ערי הטורניר וטופ-1 בנוחות. 1,000 איש? הימור: מעל 30 אלף ישראלים היו באיצטדיון, מעל 50 אלף היו בכלל. אלף בלגים. פרויקט מרגש, חזון, השחקנים הטובים בעולם, מול ברזיל. אלף בלגים. זה בלתי נתפש, אבל אז אתה נזכר באותו קאזאן ארנה, בשמינית - ארגנטינה מול צרפת. יחס של 5-95% לטובת האלביסלסטה. מה התירוץ של הצרפתים? ואז אתה נזכר במוסקבה, באיצטדיון ספרטק. בגארת' סאות'גייט שאומר "על כל אוהד שלנו היו חמישה שלהם", והוא עדין, כי היחס האמיתי היה 7 ל-1, 8 ל-1, אולי 10 ל-1. ואתה נזכר במשחק הפתיחה של איצטדיון סוצ'י, כשפורטוגל וספרד נפגשו. אווירה של כלום.

        בסנט פטרסבורג, אתמול, היו יותר חולצות לטיניות מאשר אירופיות. אין למדינות הללו נציגות על הדשא, אבל יש להם נציגים ברחובות. לא סתם עד כה המסקרים והאוהדים זוכרים שני פיקים לטורניר הזה - כשמקסיקו ניצחה את גרמניה, וכשארגנטינה את ניגריה. אלו היו חגיגות של זכייה, יותר מאשר פורטוגל מניפה את גביע אירופה ב-2016, ובטח יותר מאשר גרמניה זוכה בריו.

        זה אולי מונדיאל "אירופי" מבחינת כדורגל, אבל מבחינת הקהל אנחנו בדרום אמריקה מהיום הראשון ועד שיכבו את האור. הרוסים קנו הכי הרבה כרטיסים, ובגלל זה המשחקים שלהם מול ספרד וקרואטיה לפחות הרגישו כמו משהו - אבל אחריהם זה הקהל האמריקאי (שזה בעצם מקסיקו/קולומביה/פרו/ברזיל במסווה של יאנקיז); לאחר מכן ברזיל, (כ-75 אלף כרטיסים). תוציאו את המארחת מהמשוואה - מבין שבע הרוכשות הגדולות ביותר לפני המונדיאל, רק גרמניה הגיעה מאירופה, והיא ברחה מהר, ועל הכרטיסים של אנשיה אתם יודעים מי קפצו הכי מהר.

        באופן בלתי ברור, המונדיאל הזה הרגיש יותר לטיני מאשר המונדיאל בברזיל. כשארגנטינה אירחה את ניגריה, היו בסנט פטרסבורג עשרות אלפי ארגנטינאים. לקולומביה ופרו היו יותר נציגים מאשר ב-2014, ועבורם - זה חתיכת מסע. מנגד, לאנגלים, לצרפתים, לבלגים יש כאן פחות אוהדים מאשר מהכמות שהגיעה לברזיל. פחד מחוליגנים? עניינים מדיניים? עוד נגלה, אבל כשמולנו חצי גמר של ארבע אירופיות, נקווה מאוד לרכבות אוויריות למוסקבה וסנט פטרסבורג. או שהלטינים ידידנו יעשו מאמץ אחרון ויספקו אווירת קרנבל גם בשלושת המשחקים התחרותיים שנותרו לנו.

        אוהדי נבחרת ברזיל, אוהד נבחרת שוויץ (רויטרס)
        מבחינת הקהל אנחנו בדרום אמריקה (צילום: רויטרס)

        3. מסי, רונאלדו, ניימאר צ'או - אנחנו בעידן הקבוצתי

        להלן מפת היחסים לזוכה הקרוב בשחקן המונדיאל, מניף הכדור הזהב, לפי הסוכנויות, הבוקר:
        אמבפה, קיין - 4.5
        הזאר - 5.5
        מודריץ' - 8
        דה בראונה - 9
        גריזמן, מודריץ' - 12
        לוקאקו - 15

        ביקרנו את ליאו מסי (הודח בשמינית), כריסטיאנו רונאלדו (שעתיים אחריו) וניימאר (ברבע) - סופרסטארים שלא הצליחו עד כה להצעיד את נבחרותיהם לזכייה בגביע החשוב מכל (לא, יורו לא חשוב מכל). אבל אולי הם פשוט לא משחקים בעידן הנכון לכך? אולי צריך לשפוט אותם אחרת?

        בטבלת המועמדים לזכייה נמצאים שחקנים אדירים, אבל מעט מאוד סופרסטארים חוצי-דורות. כי כנראה שמבחינת מונדיאלים, תם עידן האגדות. ב-2014 זכה מסי, שלא כבש בנוקאאוט, שנבחרתו כבשה רק שני שערים בשלבים המכריעים, ושהפסיד בגמר, ראוי לציין; ב-2010 הניף פורלאן (מה?!); ב-2006 זיזו הניף את מטראצי, ב-2002 אוליבר קאן השמיט וזכה, וב-1998 המצטיין היה רונאלדו, שעד היום לא בדיוק יודעים מה קרה לו בבוקר ההוא. כך שבהנחה שאמבפה הוא עדיין לא גדול שחקני העולם, זה יהיה מונדיאל שישי ברציפות שלא אגדה היא שתניף. אלא נבחרת שהיא קבוצה. גרמניה היתה הכי קבוצתית ב-2014, ספרד ב-2010, הגנת הברזל של איטליה סיפקה את הסחורה ב-2006.

        תראו מה היה פעם: גארינצ'ה הצטיין ב-1962, צ'רלטון ב-1966, פלה ב-70', יוהאן קרויף ב-74', קמפס (1978), רוסי (1982), מראדונה (1986). קרויף אמנם לא זכה להניף את גביע העולם, אבל שאר הכוכבים הצליחו גם להצטיין בטורניר וגם להביא את נבחרתם לגביע. היום, כוכב-על זה לא מספיק. היום צריך נבחרת שהיא קבוצה.

        ליאונל מסי, נבחרת ארגנטינה מאוכזב (GettyImages)
        הזמנים השתנו. ליאונל מסי (צילום: GettyImages)

        4. בנייחים תעשו מלחמה

        ב-2016 הארי מגווייר עוד היה עם החברים ביציע, תומך בנבחרת אנגליה ביורו (נגמר רע). הפעם, איתו, זה כבר טוב יותר. אתמול הוא גם העלה עוד יותר את הסטטיסטיקה בה נבחרתו שולטת - המצבים הנייחים. אבל זה לא רק הוא, ולא רק אנגליה.

        בשלב הבתים של מונדיאל 2010, 31% מהשערים נכבשו ממצבים נייחים. ב-2014 28%. ובשלב הבתים של 2018? 43%. עד עכשיו במונדיאל הזה, חצי מהנבחרות כבשו לפחות חצי משעריהן במצבים נייחים. כן, זה גם בזכות VAR (פנדלים), וכן, הגדילה לעשות אנגליה, עם 8 (!) מתוך 11 (!!) ממצבים נייחים. קחו הארי אחר, קיין, כדוגמא - מלך השערים הזמני כבש שישה שערים מבלי לקבל אסיסט אחד. שלושה פנדלים, שני ריבאונדים וכדור שפגע בו. גארת' סאות'גייט אוהב את הספורט האמריקאי, המתוכנן והמתוכנת, ובטורניר כזה בחר לעבוד עם שחקניו בעיקר על התחום הזה. על התחום אמון באופן ספציפי מאמן החלוצים/התקפה אלן ראסל, שכמו בענפים בהם אוהב הבוס שלו לצפות, הוא מתרכז הרבה בחסימות ובתנועה. עד עכשיו - 4 גולים מקרנות - רואים תוצאות.

        orenjos@walla.co.il

        הארי קיין (AP)
        עליונות אווירית. הארי קיין (צילום: AP)