פול גאסקוין לא הצליח להירדם.
לילה, מלון בטורינו, והקשר הצעיר והמוכשר של נבחרת אנגליה חיפש תעסוקה שתעביר את המתח. מבעד לחלון שמע קפיצות כדור וראה שני אמריקאים שיכורים משחקים טניס. "אני בא!", צעק לעברם, וירד אל המגרש, ושיחק איתם טניס. שעה עברה, והוא כבר התעייף, וצעקה פילחה את האוויר.
"גאזה!".
זה היה סר בובי רובסון, מאמן הנבחרת, וגאסקוין ידע: אני בצרות. רק שבובסון עבר מולו ונעצר רק מול האמריקאים, וצרח: "אתם יודעים שמחר הוא עולה למשחק הכי חשוב בחייו?!".
לפי גאסקוין, ששחזר את הסצנה לפודקאסט מקומי, האמריקאים לא ידעו על מה הסר מדבר. אבל הוא ניצל את החקירה מצד רובסון, הפיל את המחבט על הרצפה וטס לחדר. שם חיכה השותף כריס וודל.
"איפה היית?!", שאל.
"זה לא משנה".
דפיקה בדלת. זה היה רובסון.
"תגיד לו שאני ישן".
"גאזה ישן", וודל ביצע.
"הוא לא ישן, הרגע ראיתי אותו משחק טניס".
"שיחקת טניס?!", וודל לא האמין.
"כן", לחש גאזה, ונרדם.
למחרת בבוקר הוא נקרא לשיחת נזיפה.
"אני לא מאמין שעשית את זה", ביקר רובסון.
"לא יכולתי לישון", תירץ גאסקוין.
והמאמן ניסה להכניס בבחור אחריות ומוטיבציה גם יחד: "אתה קולט שאתה משחק הערב נגד לותר מתיאוס? הוא הקשר הכי טוב בעולם".
"הוא לא", ענה גאסקוין. "אני הקשר הטוב בעולם".
כמה שעות עברו.
"זהו כמובן היום החשוב ביותר הכדורגל האנגלי מאז 30 ביולי, 1966", פתח המגיש האנגלי את השידור ב-4 ביולי, 1990, "ולפי ההערכות, יותר ממחצית מאוכלוסיית המדינה תצפה הערב בחצי הגמר נגד מערב גרמניה. מה שהחצי השני יעשו, זה תלוי בהם
".
עוד בנושא
סאות'גייט ואנגליה ממשיכים לפנטז: "אם נזכה, זה יהיה יותר גדול מ-1966"
ג'ף הרסט: "סאות'גייט מגלה מנהיגות דומה לזו של סר אלף ראמזי"
זלטקו דאליץ': "עצרנו את מסי ואריקסן, ננסה לעצור גם את הארי קיין"
נבחרת אנגליה בחצי הגמר - נראה מפתיע, די נדיר, אבל לא קולטים עד כמה. נכון, רק גביע עולמי אחד יש לשלושת האריות, עם הכדור של הרסט, שאולי ואולי לא היה VAR את הקו; אבל חצי גמר - גם זה מחזה של פעם בדור. למעשה, הניצחון על שבדיה בסמארה הביא את האנגלים למעמד בפעם השלישית בלבד. זו, ההיא של הרסט ב-1966, וההיא של 1990. ובין לבין שממת עולם, גירודים של כמעט ובעיקר הדחות שוברות לב. ופתאום, דווקא החבורה הזו, הצעירה של סאות'גייט, רחוקה 90 דקות מהגעה למקום בו אנגלים לא דרכו 52 שנה.
"האמת", מספר לי מרטין ליפטון, כתב הספורט הבכיר של "הסאן" שחזר לשטח למונדיאל שביעי כי התגעגע, "יש הרבה קווים מקבילים בין הטורנירים, גם בסגל השחקנים, גם בציפיות, גם ביחס לנבחרת ואפילו באווירה הכללית". אז בואו ונתחיל את הטיול:
גם אז, למעשה, הגיעה אנגליה בלי הרבה ציפיות ואחרי טורניר יורו כושל. אמנם שם לא היתה הדחה מול איסלנד האלמונית, כמו בצרפת 2016, אבל שם היה כישלון בתים קולוסאלי עם 0 נקודות משלושה משחקים. מול אירלנד (1:0), הולנד (3:1) וברית המועצות (3:1). וכשהאנגלים הגיעו למונדיאל באיטליה, לבית שכלל את אירלנד, הולנד ומצרים - הזיכרונות הרעים צפו והציפיות נפלו לאדמה.
לא עזרה הכרזתו של המאמן רובסון, לפיה יצטרף לפ.ס.וו ההולנדית מיד עם תום הקמפיין. התקשורת האנגלית שחטה אותו על כך, טענה שראשו לא בטורניר ועוד דברים שכבר יצא לכם להכיר (שיעול, לופטגי, שיעול). כשבמשחק הראשון אירלנד כפתה 1:1, כולם איבדו את זה, ובמדינה לא שרו It's coming Home אלא דרשו: תחזרו הביתה!
הרבה שנים אחרי אותו מונדיאל, חלוץ העבר ואיש טלוויזיית ההווה גארי ליניקר קפץ לביקור-דוקו אצל מאמנו לשעבר באותו טורניר - סר בובי רובסון.
"שינית טקטיקה במהלך המונדיאל הזה", הזכיר לו ליניקר, "נגד הולנד".
ליפטון מרחיב עבור קוראי וואלה! ספורט: "מקו של ארבעה שחקני הגנה לקו של שלושה". כמו היום, אגב.
"תמיד היו שמועות", ליניקר עבר לטון רגיש, "שהשחקנים כפו עליך את השינוי הזה, ושתדע שאני מכחיש את זה בשמך
".
ליפטון שוב מרחיב עבורכם: "השחקנים אכן כפו עליו את השינוי הזה".
"היה לי את הסגל כדי לעשות שינויים", ענה רובסון לליניקר.
אגב שינויים ואגב מערך - אחד השחקנים הבולטים בריאן רובסון נפצע באותו משחק, וכמו ב-1986, לא ייאמן, נשלח הביתה באמצע הטורניר. הפעם זה היה גם תודות למיטה שנפלה לו על הרגל, וגם שם, כך מספרים, יש לגאסקוין חלק. גם ב-86' וגם ב-90', עם עזיבת בריאן הנהדר, המערך של בובי רובסון לפתע זרם יותר. ומול הולנד החזקה, שזכתה ביורו 1988, האנגלים כפו 0:0 שפתח קצת את האנרגיות, בטח בהתחשב ששני שערים של אנגליה נפסלו - על יד ועל אופסייד פסיבי, גול שהיום כנראה היה מאושר. "היינו צריכים לנצח", נזכר ליפטון. הישג מרשים בלי קשר, ובטח כשגאסקוין, המוח, חשב ש"רייקארד" זו מדינה.
אחרי שני מחזורים כל קבוצות בית F של איטליה 90' היו עם שתי נקודות. המשחק האחרון של אנגליה מתוך שלושה, כולם התרחשו בקליארי מחשש להתפרעות חוליגנים, היה מול מצרים. בישול נהדר של גאסקוין ממצב נייח - הזהרנו אתכם שיש הרבה קווים מקבילים - ומארק רייט עלה לעננים ונגח את השער היחיד במשחק. ניצחון בודד הספיק לאנגליה לסיים במקום הראשון בבית, ולעלות לשמינית הגמר.
"וכל האווירה השתנתה", סיכם לפני כמה שנים הקיצוני פול פרקר.
בשמינית הגמר חיכתה בלגיה, מי שבמונדיאל 1986 הגיעה להישג השיא - הדחה מול מראדונה בחצי הגמר. אותו מראדונה שהדיח ברבע את אנגליה עם יד האלוהים. אנזו שיפו היה נהדר, אבל הכדור הראשון שפגש רשת היה של בארנס, ממסירה של ליניקר. ואופסייד, עוד שער נפסל. שלא בצדק, מזכיר ליפטון. "אם אז היה VAR", הוא אומר, "השער היה עובר". אבל בסוף הצדק יצא לאור: דייויד פלאט נכנס כמחליף, וגאסקוין, שהספיק לקבל צהוב מיותר (עד כמה, עוד תקראו), זרק את עצמו בדקה ה-119, ומהמצב הנייח, כן, שוב נייח, מצא את פלאט, וולה, 0:1 אנגליה. יש רבע גמר.
"כבר באותה נקודה היתה הרגשה של הצלחה", משחזר ליפטון, "אבל בגלל זהות היריבה זה הפך למשחק בו היינו חייבים לנצח". היריבה היתה קמרון. זו שהדהימה את מראדונה האלוף המכהן במשחק הפתיחה בסן סירו, זו שניצחה גם את רומניה, זו שהציגה את רוז'ה מילה בן ה-38, זו שהדיחה את קולומביה בשמינית והפכה לאפריקאית הראשונה שמגיעה לרבע. זו שהובילה 1:2 על אנגליה ברבע, בדקה ה-82. אבל אז החל מופע הפנדלים של גארי ליניקר, שהוכשל פעמיים ברחבה - יותר נכון, שיווק נכון מגע מסוים - קיבל שני פנדלים, בדקה ה-83 ובדקה ה-105, השווה וניצח. "קמרון היתה טובה יותר", מודה ליפטון. "לא הגיע לנו לנצח".
במונדיאל הכי גרוע, לפחות בעת המודרנית, זה היה המשחק הטוב ביותר. אנגליה מול מערב גרמניה, ב-4 ביולי, 1990. הזדמנויות, קורות, ברמה 0:1, ליניקר 1:1, הארכה. ואז גאסקוין והצהוב השני, בדקה ה-108. והרגע בו הבין שזה נגמר. שגם אם אנגליה תנצח, הוא לא יהיה בגמר.
"הוא הלך לכיס", כתב בספרו, "ופתאום לא שמעתי כלום. כל העולם עצר, חוץ מהגוש בשחור. העיניים שלי עקבו אחר היד שלו, אל הכיס, ואז החוצה, עם הכרטיס. הנה זה, מורם מעל ראשי. הסתכלתי לעבר הקהל, על ליניקר, ולא יכולתי לעצור את זה". תמונת הבכי שלו היא מהמפורסמות בפולקלור הכדורגל האנגלי. "הלב שלי צנח", נזכר רובסון, "הלב שלי פגע בנעליים". ברגע זה, טרגי עבורו, הפך גאסקוין לאגדת כדורגל. אחד האהובים בתולדות הענף, גם ברגעיו הקשים ביותר, ולצערנו - לספורטאי והאלכוהוליסט היו לא מעט כאלה.
אם זה מנחם את גאסקוין, הוא לא הפסיד כלום, כי בפנדלים אנגליה הפסידה. ליניקר, בירדסלי ופלאט כבשו, גם ברמה, מתיאוס ורידלה. רק שאז פירס החמיץ, ת'ון דייק, וודל לא. "ושם החל הרצף הנורא של אנגליה בפנדלים - רצף שנקטע רק לפני שבוע", מציין ליפטון. אבל אז - גרמניה בגמר מול ארגנטינה, אנגליה איז קאמינג הום.
רובסון: "לא היינו רחוקים, הא?" נחזור שוב לקטע מהדוקו.
ליניקר: "אתה עדיין חושב על זה?"
רובסון: "לעולם לא אשכח את זה. היינו כל כך קרובים, בן, כל כך קרובים".
ליניקר: "זה הדבר היחיד בכל הקריירה שאני אומר לעצמי - אם רק זה היה יכול להיות אחרת. היינו כל כך קרובים לגביע".
רובסון: "אני פשוט חושב שאם היינו עוברים היינו מנצחים את ארגנטינה, כי הם לא
".
ליניקר: "הם לא היו טובים".
רובסון: "הם לא היו טובים, הא?".
הם לא. וגרמניה ניצחה 0:1 קטן, מפנדל גדול של ברמה. ולותר מתיאוס, לא גאסקוין, הניף את הגביע הקטן-גדול הזה.
ואנגליה חזרה, ולמרות הדמעות באותו לילה, זה לא היה מונדיאל עצוב עבורה. למעשה, זה היה הטורניר הכי משמח עבורה ביובל האחרון, ו-300 אלף אוהדים שהגיעו לשדה התעופה לוטון כדי לקבל את פני השחקנים, עדים. "זה היה ההישג הכי גדול של אנגליה, עד הפעם", אומר ליפטון. "רק שאז אחרי האופוריה הבינו שזו הרגשה של סוף עידן", ואכן, ב-1994 אנגליה לא העפילה. "ועכשיו, לא משנה איך זה ייגמר, כולם מבינים שזו רק ההתחלה".
מחרתיים שוב חצי גמר, פעם ראשונה מאז, פעם שלישית אי פעם. ליפטון מתלהב מההשוואה, ונכנס לרזולוציות פרטניות יותר.
"אם חושבים על זה, מגווייר זה טרי בוצ'ר. לגמרי בוצ'ר. איך הוא נכנס לתקלים, בלי פשרות, דוחף את הראש לכל מאבק, אין דבר שהוא לא יעשה; דז ווקר זה קייל ווקר - לא באופי, אבל משהו בסגנון, בדחיפת הכדור קדימה; סטונס זה מארק רייט, לאיזה גובה הוא עולה; בארנס זה סטרלינג - כולם תוהים למה בקבוצה הוא טוב יותר מאשר בנבחרת; קיין זה הגולים של ליניקר, הפנדלים, אבל הסטייל התזזיתי של ורדי; ופיקפורד עם הצלות של שילטון, אבל הצעיר, לא זה שבטורניר היה בן 40+", הוא צוחק.
הגעתם עד הלום הרבה בגלל הגרלה, אני אומר לו, והסגל הזה הרבה פחות מיתולוגי והרבה יותר צעיר - רק שישה שחקני סגל נוכחי היו בחיים כשאנגליה הפסידה למערב גרמניה בחצי הגמר ההוא.
"תאמין לי", הוא קוטע, "אם אנגליה מנצחת את קרואטיה, ומגיעה לגמר, ואם היא איכשהו זוכה,עזוב... אני אפילו לא יכול להגיד את זה, אבל אם - אתה תזכור את כל השמות האלה גם בעוד שלושים שנה".
"זהו כמובן היום החשוב ביותר עבור הכדורגל האנגלי מאז ה-30 ביולי, 1966", סיים העיתונאי הישראלי את הכתבה ב-9 ביולי, 2018, "ולפי ההערכות, יותר ממחצית מאוכלוסיית המדינה תצפה מחר בחצי הגמר נגד קרואטיה. מה שהחצי השני יעשו, זה תלוי בהם
".
orenjos@walla.co.il
