אז מהי האמת בכל הנוגע ליחס לישראלים בקטאר? הסרטון של הכתב אורי לוי מצחקק ומשתובב לצד אוהדים איראנים בדו קיום, או הסיפורים של אוהד חמו ודור הופמן על הצקות ואיומים של מקומיים? קל להגיד שה"אמת" היא איפשהו באמצע ולהזכיר שהרוב המוחלט של האנשים פה הם חביבים ואדיבים ולא מחפשים בעיות, אבל למרבה הצער, התמונה הרבה יותר מדאיגה ממעודדת. ההתנכלויות הן אולי נדירות, אבל כשהן קורות זה צורב.
לוח שידורי מונדיאל 2022 - היכן ישודרו כל משחקי הגביע העולמי?
ייתכן שהסיפור כבר מתחיל להתיש. מהצד זה נראה קצת כמו התבכיינות של עיתונאים ישראלים, שמחפשים את הצרות ויוצרים פרובוקציות סטייל גיא הוכמן ואחר כך מתפלאים שמתקבלים בכעס ומקבלים מכות. אולי נוצר רושם שעיתונאים ישראלים מחפשים כותרות, ושמחים להסתבך כדי להגיד "אמרנו לכם" על הערבים האלימים, ועל הדרך לצאת אמיצים בזכות המחויבות שלהם בעבודתם המסוכנת בעורף האויב, הכל על מנת להביא דיווח מהימן לעם בציון.
אבל למרבה הצער, לא צריך להתגרות באף אחד כדי להרגיש מאוים. לא צריך לטפס על שולחנות ולצרוח. מספיק לעמוד עם מיקרופון שכתוב עליו בעברית "וואלה!", והבעיות מגיעות לבד. במקרה הקליל אלה כמה בחורים עם דגלי פלסטין שמפריעים לעבודה. במקרה הפחות קליל אחד מהם גם נותן פליק קטן על הצוואר עם הכאפייה. התופעה כבר הפכה לתחביב של המקומיים, במגרשים רואים יותר ויותר דגלי פלסטין, וברשת רצים סרטונים מלאי גאווה על הדרך שבה הם מפריעים לשידורים של הציונים. לא נורא, אבל גם לא נעים. הצלם של וויינט המליץ לי לעשות כמוהו ולהוריד את הספוג המזהה מהמיקרופון. כנראה שזה הפתרון - להסתיר את הזהות, להתחבא.
אף אחד לא מופתע. הוזהרנו מראש. זה היה צפוי. חששנו, ובצדק. הפרטים היו ידועים: אנחנו במדינה מוסלמית עוינת, אויבת, מממנת החמאס, שבשגרה מחרימה אותנו, מסרבת להכניס ישראלים לשטחה או לקיים איתנו קשרים, והפעם "התפשרה" ונאותה להכניס אותנו רק במסגרת העמדת פנים של מדינה שוחרת שלום בגלל המונדיאל.
חוץ מזה, מה זה קצת איומים והצקות. גם בישראל מרגישים מאוימים. גם בירושלים ובבאר שבע מוסלמים מתנכלים ליהודים. הסכסוך הוא עדיין סכסוך. איך אפשר בכלל להעז להתלונן על יחס עוין בקטאר, כשבמהלך המונדיאל עצמו בישראל נרצחים ישראלים בפיגועי טרור. האיבה לא נגמרת, והיא בכל מקום, כולל אצלנו בבית. למי אכפת מההתבכיינות של כמה עיתונאים.
העניין הוא הזירה. כשדברים כאלה קורים במהלך חגיגה בינלאומית כמו מונדיאל, זה צורם קצת יותר. ידענו, התכוננו והוזהרנו, אבל עכשיו, כשבא הרגע, זה מחניק קצת בגרון. יש משהו עצוב בלהיווכח שכולם חלק מהמסיבה, ורק אלינו מתנכלים (גם ללהט"בים). כל העיתונאים והכתבים מדברים במיקרופון בקול רם וגאה, ורק אנחנו צריכים להוריד את הספוג ולהיזהר. להגיד שאנחנו ממאלטה, או מפורטוגל, רק ליתר ביטחון. לשמור על עצמנו. וכל מה שרצינו זה לדבר על ספורט, כל השאר לא מעניין. לא נעים, לא נורא, סתם חבל.
מדינה נוספת שצריכה להתעסק בפוליטיקה במקום בכדורגל היא כמובן איראן, שגם אצלה השחקנים מרגישים שהם נמצאים בכותרות מכל הסיבות הלא נכונות. המשחק עוד לא התחיל, וכל העיניים עליהם, כולם מנתחים האם שרו את ההמנון או רק מלמלו אותו, האם נכנעו ללחץ וספגו איומים ממשמרות המהפכה, ואולי החליטו להפסיק את המחאות ולהתעסק בכדורגל עבור המולדת שלהם. כך או כך, הם יודעים שכל החלטה שלהם תעורר מחלוקת וסערה.
אחרי המשחק הקודם העולם כולו דיבר על המחאות, הפעם שוב הלכו פה על מדיניות סתימת פיות. על פי טענות של אוהדים, מאבטחים לא הרשו להניף באצטדיון שלטים עם שמה של מהסה אמיני, סמל המאבק. גם השחקנים הלכו על בטוח, ושרו את ההמנון כדי להשקיט את הגזרה ולייצב קצת את השורות. לשמחתם הרבה, הם פגשו ויילס חסרת מעוף וגארת' בייל חסר יכולת לרוץ, והשיגו את הניצחון החשוב.
האצטדיון געש מצלילים צורמים של תופים וצפצפות, ולמעלה מ-20 אלף האיראנים יצאו לחגוג. הפעם בסיום לא הורגשו המחאות וההפגנות על זכויות לנשים, הכדורגל השכיח הכל, דחק את המחאות הצדה. השמחה הייתה גדולה מדי בשביל להתעסק בפוליטיקה. הפעם הכדורגל יצר עיוות: הסחת הדעת והאסקפיזם שהוא העניק נתפסו עבור רבים כקללה, הדחקת המציאות העצובה.
החגיגות נמשכו שעה ארוכה. רבבות אוהדים צעקו ושרו, קיפצו והשתוללו, וערכו צעדה מסביב לאצטדיון בעודם מניפים את הדגלים וקוראים "איראן, איראן!". לפתע פגשתי בעיתונאי ישראלי מבוהל שסיפר על היתקלות מאיימת עם איראני, שבעקבותיה ממש נאלץ להימלט בריצה בחזרה אל תוך האצטדיון, ולמרבה הייאוש לחפש מגננה אצל שוטר קטארי. בינתיים צוותי הצילום מהעולם נפרסו ותיעדו את החגיגה. אבל עבור כמה מהישראלים תהלוכת הענק של האיראנים הייתה מחזה מבהיל, ורק רצו שתיגמר כבר כדי שיוכלו לחזור הביתה בשלום.