קהל של מונדיאל נוטה להיות שטחי. הוא מחפש אטרקציות, הצגות, רגעים היסטוריים, אבק כוכבים. וכשכריסטיאנו רונאלדו על המגרש, זה הכל ביחד. מרוב התרגשות, את הדרך לאצטדיון הצופים אינם הולכים: כל כמה מטרים הם מקפצים, ונוחתים עם ידיים מונפות לצדדים וקריאת "סייי". כשהכדור מגיע אליו, כולם נדרכים, זוקפים את הראש, כמו כלבלבים נלהבים. נדמה שגם פיפ"א חיפשה את הרגע המיוחד הזה, כשהעניקה לו את השער הראשון מול אורוגוואי, אולי כווישפול ת'ינקינג, אבל למרבה האכזבה, הוא פספס את הכדור.
כמו תמיד אצל רונאלדו, כל סנטימטר הוא עולם ומלואו. אפשר היה לדמיין את אנשי פיפ"א בוחנים את ההילוכים החוזרים שוב ושוב, מתווכחים, מתעקשים, מתפללים שהכדור נגע בקווצת שיער של המלך כדי לשמח את ההמונים, אבל לא נותרה ברירה, אלא להוציא תיקון והבהרה לנתינים: מצטערים, הכובש הוא ברונו פרננדש. הקהל עיקם את האף. נו טוב.
גם רונאלדו יודע שפעם הוא היה כובש את זה. הוא עשה הכל נכון, כמו פעם. השתחרר מהבלם, כמו פעם. העמיד את עצמו בפוזיציה לכבוש, עלה בתזמון נכון, אבל הסנטימטרים שחסרו לו מספרים את כל הסיפור. אם לאורך כל הקריירה הוא היה בצד הנכון של המזל וכל דיפלקשן טס לו לחיבורים, עכשיו הוא מפספס את הכדור במקום לנעוץ אותו כמו גדול.
אחר כך המאמן מוציא אותו, וגם זה מתקבל בטבעיות, אפילו בהבנה. הלא הוא כבר מבוגר, לא בכושר משחק, יש עומס. אבל פעם הוא לא היה מוכן להתחלף. אף מאמן לא היה מעז להוציא את הכדורגלן הרעב בעולם מחשש להתמודד עם פרצופים ודרמות. רונאלדו יצא, מיד פורטוגל קיבלה פנדל, וכך הוא פספס צמד. אין ספק שזו לא השנה שלו, אבל הנחמה שהוא נשאר איתנו. יהיה עוד פרק בהצגה. יפספס, יכבוש, זה לא משנה. יהיה כיף.
ללוח שידורי המונדיאל המלא
מונדיאל 2022 בוואלה! ספורט
מטרו This way
המשפט שנשמע הכי הרבה בקטאר והפך לקריאה הרשמית של הטורניר הוא "Metro this way". מקורו בהתנהלות חובבנית, כאשר מתנדבים במטרו וסדרני תנועה למיניהם התעקשו להשתמש בשיטת ההקלטה במגהפון כדי לחסוך אנרגיה ולא לחזור ולומר את אותו משפט הרבה פעמים. כך הושמעה הקלטה של אותן הוראות הכוונה שוב ושוב, בלופ קטלני ומסחרר: Metro this way, עם אצבע שמצביעה לכיוון המבוקש.
המשפט הזה הפך לכל כך דומיננטי, שעם הימים נוספו לו גרסאות שונות: מתנדבים ששרים את ה"סלוגן" הזה במנגינה מיוחדת, אחרים צועקים אותו תוך כדי ריקוד, לפעמים הקהל מצטרף ומאלתר, ובסך הכל יש אווירת שעשוע סביב הקריאה, שכבר הפכה לבדיחה שגורה בכל מקום שבו מתאספים אוהדים - סדרן צועק "Metro", וכולם עונים לו "This way!" - ומצחקקים.
התנועה בדוחא זוחלת, התורים פה ארוכים לכל מקום, והאינטראקציה עם מכווני התנועה היא בלתי פוסקת. הוראות המגהפון הן מטרד סביבתי אמיתי, רועש וצורם, ולא ברור איך הפכו לבדיחה. ספק אם הססמה "Metro this way" הייתה מתקבלת בהצלחה שכזו בפסטיבל קולנוע, למשל, או בכל אירוע תרבותי מכובד אחר.
אבל אוהדי כדורגל הם אנשים זורמים. הם במסיבה, ומוכנים לקבל הכל. לפעמים זה מגיע מתוך ייאוש: אדם תקוע בתור, אין לו דרך לצאת, ברקע נשמעות קריאות מהמגהפון, ואין לו ברירה אלא לשתף פעולה. ברגעי הייאוש האלה, הרמה של ההוויי של אוהדי כדורגל מתבררת כפשטנית: כל מה שהם רוצים זה רק לצעוק, לצחוק, להיות חלק מקולקטיב, להתנהג בעדריות. לפעמים זה מביך ומטריד ומוביל ליחס בעייתי, אבל לפעמים זה נחמד ומשחרר. באנו לצחוק, ליהנות ולהשתטות.
האזינו: פז חסדאי על התגובה של כריסטיאנו רונאלדו
מעשה במשפחה נחמדה
לפני כל משחק באצטדיון לוסייל בפאתי דוחא, הם מתייצבים עם קנקן קפה וקופסת תמרים. זו הייתה הפעם השלישית שנתקלתי במשפחה הנחמדה הזאת, עם שני ילדים, בן ובת בני 7 ו-9, אבא חביב ואמא שרק עיניה מציצות מהחיג'אב ונראות מחויכות ואדיבות. האבא אוחז בקנקן הקפה ובידו השנייה כוסות קטנות, ומציע לכל אוהד ואוהד טעימה מקפה שחור ערבי מסורתי. הילדים מחזיקים את קופסת התמרים, ומציעים גם הם טעימה לקהל הרחב. מתנה. לזה הם מצרפים כרטיס ביקור קטן, שעליו כתוב "איסלאם" ו"פיס אנד לאב".
עשיתי את כל מה שהזהירו אותי כל חיי, ונעניתי להצעה מהגויים הזרים. הפנים הנעימות שלהם השרו עליי ביטחון. לגמתי מהקפה שהיה טעים, התמרים דוחים. "מממ", אמרתי, "מה זה הברקוד הזה על הכרטיס?". "סרוק אותו ותקבל הרבה מידע על הדת שלנו", הוא אמר, "להרבה אנשים יש דעות קדומות על האיסלאם. אנחנו כאן כדי להראות את החום שלנו, את קבלת הפנים, פנינו לשלום".
על פי המראה החיצוני, ניכר שהם לא באים מרקע עשיר במיוחד, כך שההשקעה הכספית - נסיעה במיוחד לאצטדיון, עם קנקני הקפה וקופסאות התמרים - הייתה ראויה להערכה. כוונותיהם טובות. רחבי לב. שוחחנו. הקשבתי. חייכנו. הייתה שיחה לבבית, על כדורגל, אירוח וקפה עם הל. באיזשהו שלב כבר אי אפשר היה להתעלם מהפיל שעל הצוואר - צעיף "שחררו את פלסטין". לא נותרה ברירה, חשפתי שאני מישראל. באותה השנייה השיחה נפסקה. הוא אמר "אין לנו מה לדבר", הלך בהפגנתיות ולקח את הילדים בידיו. אז אם גם עם האיש הנחמד שוחר השלום הזה אי אפשר לדבר, עם מי כן?