הניצחון החשוב במונדיאל: המהומה, סתימת הפיות והבגידה של איראן

אם בעבר חובבי הכדורגל הישראלים בחרו נבחרות לאהוד על פי מעשיהן במלחמת העולם השנייה, הפעם מדובר היה בבחירה עדכנית יותר: מצד אחד ארה"ב, ידידתנו הנאמנה והתומכת, ומצד שני איראן, האויבת שמאיימת להשמידנו. מצד אחד המדינה שהביאה לעולם את ביונסה, סטף קרי וסיינפלד ומגנה עלינו באו"ם, ומנגד זו שתומכת בטרוריסטים ובחמאס ומשקיעה את כל הונה ומרצה בנשק גרעיני ובציר הרשע. לא רק שהבחירה קלה וטבעית, אלא לראשונה במונדיאל היינו מעורבים רגשית: יש לנו פה דרבי!

מהר מאוד המאבק שלהן על המגרש הפך מבחינת הצופה הישראלי לקרב סמלי: מי חזקה יותר? האם ברגע האמת ניתן לסמוך על האמריקאים, שיידעו לנצח בהתמודדות הקשה הזאת? האם יצליחו להסתגל לאווירה העוינת והייחודית במזרח התיכון, עם 40 אלף אירנים ביציע?

באיזשהו שלב נבחרת ארה"ב נראתה נאיבית, טרף קל. כאילו התנאים לרעתה, כי היא לא מיומנת בחוקי המקום (כדורגל). החשש היה שהיא נחמדה ותמימה מדי, שיצליחו לעבוד עליה, לעקוץ אותה בדקה ה-90. נדמה היה שהיא עומדת לספוג את השוויון, אבל ארה"ב החזיקה עד הסוף, ניצחה, עלתה לשלב הבא ושלחה את איראן הביתה. חברינו, אחינו, כבר הרבה זמן לא היינו גאים בכם ככה. לרגע קצרצר חווינו תחושת ביטחון, ואמונה בצדקת הדרך.

לוח שידורי מונדיאל 2022 - היכן ישודרו כל משחקי הגביע העולמי?

אחרי שריקת הסיום אוהדת צעירה מתקרבת אליי בצעדים איטיים ומהוססים, מוודאת שמדובר בעיתונאי. על ראשה פאה מתולתלת עם צבעי דגל ארה"ב, כחול-לבן-אדום, על פניה מצויר דגל הפסים והכוכבים של ארה"ב, אבל לידה אמא שלה, שפניה צבועים בצבעי וסמלי אירן. מה הולך כאן? "אני איראנית, אבל עודדתי היום את ארה"ב, וחשוב לי שהקול שלי יישמע, אתה מוכן לעזור לי?", שאלה. בהחלט.

שמה איילין. בת 16. תלמידת תיכון. הגיעה למונדיאל עם המשפחה שלה מאיראן. לא מוכנה להצטלם, לא לחשוף את פניה, לא לומר את שמה המלא. היא מדברת בקול רועד, מביטה כל הזמן לצדדים בחשש. "כואב לי שאני נגד המדינה שלי, אבל הייתי בעד ארה"ב, רציתי שנפסיד", היא אומרת.

לדבריה, "אני לא תומכת בדגל האיראני, כי איראן לא תומכת בי. אני לא תומכת בנבחרת שלי ובשחקנים שלי, כי הם לא תומכים בי. השחקנים האלה לא מייצגים אותי. הם לא תומכים בעם האיראני. הם בוגדים בעם האיראני. הם לא משמיעים את קולם, ולא את קולנו. הם לא יוצאים נגד מה שקורה באיראן. האנשים שם נלחמים על זכויות אדם, על צדק, והשחקנים האלה... הם רק משדרים שהכל בסדר. הם לא סתם שותקים. הם עוזרים לממשל להראות שהכל נורמלי".

היא נסערת, עוצרת רגע, לוקחת נשימה ארוכה, וממשיכה. "הממשלה באיראן, המשטרה באיראן, הם הורגים אנשים. הם לא נותנים לנו לדבר. אני לא יכולה להראות את הפרצוף שלי, כי לא ייתנו לי לחזור. אין לנו חיים נורמליים שם". אבל השחקנים מחו, ולא שרו את ההמנון במשחק הראשון, לא? "זה היה מזויף", היא אומרת, "עובדה שבמשחקים שאחרי, הם כן שרו את ההמנון. אבל מה זה משנה? לפני הטורניר הם הלכו לנשיא איראן, ביקרו אצלו, הודו לו, לחצו את ידיו, וזה הנשיא שרוצח את האזרחים שלו".

היא מתרגשת, פורקת, מנסה להמחיש את עומק המשבר. "אנשים חושבים שהמחאות הן רק על החיג'אב, אבל זה הרבה מעבר לזה", היא אומרת, "הבעיות עמוקות יותר. יש עוני, יש פחד ברחובות, אנשים מרגישים שהמדינה בוגדת בהם, שמונעת מהם להיות חופשיים ומאושרים". אני מהנהן בהבנה. "כתבת הכל? זה חשוב". כן, מבטיח.

אחרי המשחק ניתן היה לחוש על מה בדיוק איילין מדברת. אומנם קטאר, אבל העיקרון אותו עיקרון: סתימת פיות. היה זה בתום ההפסד של איראן, כשכמה אוהדים שלה התפרעו ועוכבו על ידי המשטרה. דחיפות, צעקות, לא משהו חריג, אבל אז התקרבו שוטרים בצורה מאיימת לעיתונאים ולצלמים והורו: "אסור לצלם!". למה? פשוט אסור. לך תתווכח. וזה לא נגמר בזה. אחד השוטרים אף דרש את הטלפון של כמה מהעיתונאים, והורה להם לעבור איתו על הסרטונים שבמכשיר, ולמחוק את מה שצילם. היו שסירבו, היו שנכנעו מרוב פחד ולחץ, היו שהצליחו לחמוק הצדה (עבדכם הנאמן).

התקרית הזאת, חשוב לציין, לא קשורה למעצרים שנערכו בצד השני של האצטדיון, שם עוכבו על ידי המשטרה מפגינים נגד המשטר האיראני. את אלו שניסו לתקוף אותם, המשטרה הקטארית לא עצרה. את אלו שתיעדו, דווקא כן. עיתונאי דני דיווח: "עוכבתי על ידי המשטרה כי צילמתי מפגינים נגד הממשל האיראני מותקפים על ידי תומכי המשטר. אחר כך שוחררתי, אחרי שהתבקשתי למחוק את התמונות. כמובן שסירבתי".

אלה רגעים לא נעימים, של חוסר ביטחון. תחושה שאין על מי לסמוך, ואין מי שיגן עליך. איראן או קטאר, זה לא משנה. ספק אם זו המדיניות הרשמית של משטרת דוחא בטורניר עם הד בינלאומי כמו המונדיאל, אבל השוטרים פעלו על פי האינסטיקט הראשוני: למחוק את התמונות. למנוע פרסום. להשתיק. כמו בתקרית שהייתה עוד לפני פתיחת הטורניר, כאשר צוות מדנמרק צילם ברחובות העיר, ולפתע הגיעו שני קטארים על אופנוע וניסו להפסיק את הצילום. למה? ככה. זו ברירת המחדל של שלטון טוטאליטרי: רק אנחנו מחליטים מה העם יודע. לכן כשיש הזדמנות להשמיע קול זעקה לעולם, והנבחרת מפספסת אותה, איילין שמחה שהבוגדים האלה הפסידו.

באותם רגעים, שבהם הכדורגל הרגיש זניח, הייתה זו תזכורת לבגידה נוספת - פיפ"א באוהדי המשחק. כי הנה, למשל, עיתונאי ישראלי, שמגשים חלום, צופה בעשרות משחקים מהטורניר היוקרתי בעולם, עד לרגעים היסטוריים וכדורגל משובח, ובמקום להתמוגג מכל רגע - רק רוצה כבר לחזור הביתה בשלום. לפחות על המגרש, לרגע קצרצר, הצדק ניצח.