גרמניה מודל 2014 היא אלופת העולם הראויה ביותר שהייתה מאז ברזיל ב-1970. זכייתה מוצדקת יותר, צודקת יותר וחלקה יותר מכל נבחרת אחרת בארבעה העשורים שחלפו מאז, והיא גם בין הבודדות שזכו בזכות פילוסופיה והשקפת עולם שפותחו לאורך זמן ומשמשות דוגמא עבור אחרים, מעין מגדלור שיש לשאוף לנוע לעברו.
לוח משחקים קשה
גרמניה זכתה במונדיאל הכי לא ביתי שאפשר להעלות על הדעת. ברוב המשחקים הקהל היה נגדה, בניגוד מוחלט לא רק לצרפת 1998, ארגנטינה 1978 או מערב גרמניה 1974, אלא גם ארגנטינה ב-1986 או ברזיל ב-1994 וב-2002. זה לא רק היותה הנבחרת האירופית הראשונה שמניפה את הגביע על אדמת אמריקה. הגרמנים סבלו ממיקום משחקים תובעני במיוחד בשלב הבתים, שיחקו בשעת צהריים בתנאים בלתי נסבלים בסלבדור, בחום ובלחות של פורטלזה נגד גאנה שרגילה לאקלים מסוג זה, וגם בסערה טרופית ברסיפה. המרחקים שנאלצו הגרמנים לעבור בטורניר הזה גדולים הרבה יותר מאלה של היריבות, ובעיקר של ארגנטינה. היא גם הוגרלה לבית 7 ונכנסה בין האחרונות למעגל המשחקים, כלומר לוח הזמנים שלה היה צפוף בהשוואה לרוב מתחרותיה.
עליונות ברורה על יריבותיה
ברזיל האומללה אשמה בכך יותר מכל, אבל הגרמנים חתומים על התוצאה ההיסטורית הגבוהה ביותר בשלבי הנוק-אאוט, 1:7 בלתי נתפס על המארחת. ההתפרקות של סלסאו תישכח עם הזמן, העליונות הגרמנית היא שתיזכר לנצח. גרמניה הנוכחית תהיה תמיד הנבחרת היחידה בתולדות הכדורגל שכבשה שביעייה בחצי הגמר. על הדרך, הפך מירוסלאב קלוזה למבקיע המצטיין של המונדיאלים בכל הזמנים, וזה לא דבר של מה בכך.
גרמניה אמנם לא גילתה יציבות לאורך כל הדרך, אבל ניצחה בכל משחקיה בשלב הנוק-אאוט ב-120 דקות לכל היותר, מבלי שנזקקה לדו-קרב פנדלים, בניגוד לזוכות רבות לפניה, כולל מערב גרמניה עצמה בחצי הגמר מול אנגליה ב-1990. היא גברה על כל יריבותיה בזכות, ואף אחת מהן לא יכולה להתלונן על מזל רע. גם בשלב הבתים היא הפגינה עליונות מוחלטת, בניגוד לאיטליה של 1982 שסיימה את כל משחקיה בתיקו, או מערב גרמניה עצמה של 1974 שהפסידה בדרבי לאחות מהמזרח. לא הייתה בטורניר הזה נבחרת טובה יותר ממנה הגרמנים היו עדיפים על כולן בפער ניכר.
הכי הוגנת שיש
גרמניה עשתה את הדרך הארוכה מבלי שתזדקק לתרגילים מלוכלכים או לפוליטיקה שפלה מאחורי הקלעים. לא עמדה מאחוריה שום חונטה, היא לא ארגנה שישיות מול פרו, לא כבשה בעזרת יד האלוהים, לא ביצעה עבירות ברוטליות, שחקניה לא התחזו כמו ריבאלדו ב-2002, וגם לא דרכו על שחקני היריב כמו זינדין זידאן על הקפטן הסעודי פארוק אמין ב-1998. במשך כל החודש הפגינו הגרמנים ספורטיביות ראויה להערצה. על הדרך, הם גם עשו הכול כדי למחוק את חרפת חיחון מ-1982, וניצחו את ארצות הברית של יורגן קלינסמן, על אף שלשתי הנבחרות הספיק תיקו כדי להשיג את מטרותיהן. מעולם לא הייתה לנו אלופת עולם הוגנת יותר.
גרמניה לא נהנתה מטעויות שיפוט קשות לטובתה. לא נשרקו לטובתה פנדלים ביזאריים, כמו זה שקיבלה איטליה בזמן הפציעות מול אוסטרליה בשמינית הגמר ב-2006. לא נפסלו שערים חוקיים של יריבותיה, כמו זה של מארק וילמוטס הבלגי נגד ברזיל בשמינית הגמר ב-2002. את כל תוצאותיה היא השיגה אך ורק בזכות עצמה.
הכי פורייה כבר מזמן
גרמניה זכתה למרות שאיבדה את הכוכב המרכזי שלה, מרקו רויס, במשחק האימון האחרון, שבוע בלבד לפני תחילת הטורניר. היא הצליחה להתגבר על פציעתו האכזרית ללא בעיות, וכך צלחה גם את הבעיות הבריאותיות הרבות שליוו אותה לאורך הטורניר. בסטיאן שוויינשטייגר, פיליפ לאם ומנואל נוייר לא היו כשירים לחלוטין כאשר נחתו בברזיל. מאטס הומלס נעדר משמינית הגמר מול אלג'יריה בשל מחלה, ולקראת רבע הגמר מול צרפת חלו שליש משחקני הסגל בשפעת. סמי חדירה הגיע אחרי שנעדר במשך רוב העונה בשל פציעה בברכו, הפגין יכולת עילאית, ונפצע בחימום לפני הגמר. גם זה לא הפריע לגרמנים לשלוט במרכז המגרש.
גרמניה זכתה בזכות כדורגל התקפי מובהק, והרצון לנצח לא מנע ממנה לשאוף לתת שואו לקהל. עובדה הגרמנים הם שיאני הכיבושים בגביע העולם בטורניר השלישי ברציפות. הם הבקיעו 14 שערים ב-2006, 16 ב-2010 וכעת 18 ב-2014. הנבחרת האחרונה שהבקיעה יותר הייתה ברזיל ב-1970, ועוד בשישה משחקים. לרמה שלה הגרמנים לא הגיעו, ומגוחך אפילו להשוות את המאזן שלהם לשמונת השערים של ספרד במונדיאל הקודם בדרום אפריקה, אשר חמישה מתוכם נכבשו על ידי דויד וייה. משחק הצירופים הגרמני נאה ואסתטי הרבה יותר מזה של ברזיל וארגנטינה. במובן מסוים, גרמניה של היום היא הנציגה האותנטית ביותר של הכדורגל הדרום אמריקאי של פעם, בתוספת קשיחות ומשמעת אירופית.
פרס על מפעל חיים
גרמניה היא נבחרת קבוצתית, שלא תלויה באופן אבסולוטי באף שחקן. היא מתפקדת כמכלול, ואף אחד לא בלט מעל האחרים. מי היה השחקן הגרמני המצטיין? אולי תומאס מולר, אולי לאם, אולי חדירה, אולי טוני קרוס, אולי הומלס, אולי אפילו נוייר. תבחרו מי שבא לכם לכל אחד יימצאו סיבות טובות. מעטות האלופות עליהן ניתן לומר זאת. האיטלקים מהווים דוגמא לא רעה, הן ב-1982 והן ב-2006, וכך גם הצרפתים ב-1998 כי תרומתו האמיתית של זידאן נופחה מעבר לכל פרופורציה, אבל גם הם נופלים בסעיף זה מגרמניה הנוכחית.
מעל הכול, גרמניה זכתה בזכות הדרך. יואכים לב הוא המאמן הוותיק ביותר בטורניר, כשרק אוסקר טבארס האורוגוואי מתקרב אליו. הוא מסיים בימים אלה עשור שלם של עבודה בנבחרת, אם כוללים וחייבים לכלול את השנתיים לצדו של קלינסמן בין 2004 ל-2006. זו לא נבחרת שהתחברה לפתע, שבאה משום מקום ותיעלם זמן קצר אחרי הנפת הגביע. גרמניה היא תוצאה של עבודה יסודית וממושכת. לב בנה את הנבחרת, שידרג אותה על הדרך, שילב צעירים לצד ותיקים, ועשה הכול בהדרגה. לא הכול הלך חלק, וביקורות מוצדקות הופנו כלפיו, בין היתר על העדפת שחקני באיירן, אבל בשורה התחתונה הוא תמיד הצליח ליצור תלכיד שמסוגל להיאבק על התואר, ובסופו של דבר בא על שכרו. זהו פרס על מפעל חיים, לא פחות.
העתיד יציב גם אחרי לב
אין דוגמא טובה יותר לחילופי הדורות המוצלחים מאשר הרגע בו הוחלף קלוזה, במשחקו האחרון במדים הלאומיים, במריו גצה, הצעיר ממנו ב-14 שנה, בדקה ה-88 בגמר. הכוכב הצעיר של באיירן היה חלש מאוד עד אתמול בטורניר, אך בכל זאת הפך לסוג של סן אנדרס גרמני עם השער האמנותי שלו בדקה ה-113. באופן כללי, השימוש של לב במחליפים היה נהדר. קלוזה השווה כמחליף מול גאנה, בעוד אנדרה שורלה חתום על שלושה שערים ובישול בגמר. זה משתלב מצוין בטורניר ששבר את כל השיאים מבחינת כיבושי המחליפים.
איכות הסגל ועומק הספסל מצביעים לא רק על הדרך של לב, אלא של גרמניה כולה. הבונדסליגה מצאה איזון סביר (או לפחות טוב יותר מליגות גדולות אחרות) בין טיפוח כישרונות מקומיים לבין החתמת זרים. זו הסיבה לכך שגרמניה תמיד מגיעה לשלבים המתקדמים בכל טורניר אפשרי בעשור האחרון, והיא תמשיך לעשות את זה גם בגביעי העולם הבאים, גם אחרי שהמאמן המצליח יעזוב את תפקידו.
המורשת של ברזיל 1970 מלווה את הכדורגל העולמי, וגם המורשת של גרמניה 2014 תישאר איתנו לעד. לעומת זאת, תואר השחקן המצטיין, וגם נבחרת המצטיינים של פיפ"א, הפכו הפעם לבדיחה עלובה במיוחד. כך גם צריך להתייחס לפרסים אלה. זה היה פאתטי כאשר זידאן הוכתר לכוכב המונדיאל ב-2006 לפני שנגח במרקו מטראצי, ואוליבר קאן נבחר ב-2002 לפני ששמט כדור לרגליו של רונאלדו בגמר. הפעם נשברו כל שיאי האבסורד, ועדיף פשוט להתעלם. הפסלון של ליאו מסי צריך להתאדות בדיוק כמו הספריי של השופטים, וטוב יעשה החלוץ בעצמו אם יעביר אותו בדרך חזרה הביתה לידיו של חבייר מסצ'ראנו.
