"המשחק מול מצרים יקבע את גורלו של הכדורגל הרוסי", אמר לי סרגיי קיריאקוב כאשר נפגשנו אתמול (שלישי) בצהריים במרכז מוסקבה, "אם הנבחרת תצליח במונדיאל, ההתלהבות תהיה גדולה, ותינתן ההוראה מגבוה להשקיע כמה שיותר. הליגה תפרח, והכסף יוזרם. אם הנבחרת תיכשל, לאף אחד לא יהיה אכפת מהכדורגל, והכל רק ימשיך להתדרדר".
דרך החשיבה הזו מדהימה מבחינות רבות. האם לא היה כדאי להשקיע בחוכמה בכדורגל דווקא כאשר רוסיה זכתה באירוח גביע העולם בדצמבר 2010? מדוע דווקא תוצאות הטורניר הביתי אמורות להוביל להחלטות גורליות לכאן או לכאן? ובכלל, עצם העובדה כי דרושה "הוראה מגבוה", כלומר של השליט פוטין, מלמדת כי משהו רקוב מאוד בספורט הרוסי ובמדינה בכלל, אבל זה לא חדש. העניין הוא שקיריאקוב לא אשם בכך. הוא רק מספר על המצב, והוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר. נסיון החיים שלו מגוון ועשיר, ואין אדם מתאים יותר על מנת לנתח את הלך הרוח ברוסיה.
עוד בנושא:
תשאלו את סרגיי: יוסיפוביץ על עלייה רוסית ראשונה מאז 1986
רוסיה חוגגת: "מוחמד סלאח? צ'רישב! דזיובה! צ'רצ'סוב!"
פנדלים, עצמיים וחופשיות: מספרי הסיבוב הראשון בגביע העולמי
כי קיריאקוב היה אחד הכוכבים הבולטים במדינה בשנות ה-90'. הוא אליל נצחי עבור אוהדי קרלסרואה, ובהיותו חלוץ ג'ינג'י, זריז ותחבולן היה בשלב מסוים אחד הכוכבים המרתקים והאהובים ביותר בבונדסליגה. קבוצתו היתה אז שם דבר בגרמניה - הוא שיתף פעולה עם אוליבר קאן, יינס נובוטני, טורסטן פינק, מיכאל טרנאט, מנפרד בנדר ושחקנים מעולים נוספים, אשר העפילו לחצי גמר גביע אופ"א ב-1994 בהדרכתו של המאמן הכריזמטי וינפרד שפר, ורשמו על הדרך ניצחון 0:7 על ולנסיה.
לקהל מחוץ לגרמניה הוא מוכר קצת פחות, כי מיעט לשחק בטורנירים הגדולים. קיריאקוב סירב להשתתף במונדיאל 94' ביחד עם חבריו, בפרשה אומללה שהותירה צלקת עמוקה מאוד ועדיין מורגשת גם היום - אתם מוזמנים לקרוא עליה כאן. מיורו 96' הוא סולק אחרי שהסתכסך עם המאמן אולג רומנצב והפר את המשמעת. הפוטנציאל שלו לא מוצה עד הסוף. כאשר היה בשיאו, לא היה קיריאקוב רחוק ממעבר לברצלונה, אך הדבר לא יצא לפועל, ופציעות גרמו לו לדעוך מוקדם מדי.
אחרי שתלה את הנעליים, הוא עבד במשך תקופה ארוכה, עד לפני שנתיים, כמאמן הנבחרות הצעירות של רוסיה. הוא מכיר לעומק את המערכת, על כל מגבלותיה. "כשחקן, זכיתי פעמיים באליפות אירופה, עם נבחרות עד גיל 19 ועד גיל 21. אז, בסוף שנות ה-80', התמודדנו בכבוד מול כולם והיינו עדיפים. גם הנבחרת שלנו בשנות ה-90' אולי לא היתה מושלמת, אבל השחקנים היו ברמה דומה לנבחרות המובילות בעולם", נזכר קיריאקוב. "היום אין מה להשוות. למשל, ההבדלם בין פיודור סמולוב או ארטיום דזיובה לחלוצים מהליגות הבכירות עצומים. למעשה, אפשר היה להרגיש זאת כבר בנבחרות הצעירות. ראיתי את הפערים הגדולים במהירות המחשבה ובמהירות הטיפול בכדור בין השחקנים אותם הדרכתי לבין כוכבי נבחרות כמו צרפת או ספרד. זה באמת הבדל של שמיים וארץ, ורק הולך ומחמיר בהמשך", הוא טוען.
מדוע יש לרוסים בעיה כה עמוקה? "אין השקעה באקדמיות, אין מאמני נוער איכותיים, אין בסיס אמיתי להתפתחות כשרונות צעירים", מסביר המאמן, "אלה שמצליחים להתברג בליגה הבכירה, זוכים למשכורות עתק ושוחים בכסף. הם מקבלים מיליונים ומשלמים מסים נמוכים מאוד. במערב המס מגיע ל-50 אחוזים, אצלנו ברוסיה הוא עומד על 13 אחוזים בלבד. כמעט כל המשכורת היא נטו. בתנאים אלה, אין שום מוטיבציה לעבור לליגה גדולה יותר. בתקופתי, כולם רצו לברוח למערב אירופה על מנת להשתפר מקצועית ולהשתדרג כלכלית. כיום, התמריץ הזה לא קיים, והתפתחות השחקנים הרוסים נעצרת. הליגה שלנו חלשה בהשוואה לאנגליה, איטליה, ספרד או גרמניה. לכן גם הנבחרת תהיה חלשה יותר בהגדרה".
כשחקן שהיה אחראי למספר שערוריות בנבחרת, הוא לא מהסס להכות על חטא. "גם אנחנו, ככוכבים, אשמים חלקית במה שקרה בשנות ה-90'. התרגלנו לטיפול רך בקבוצותינו במערב, ולכן המשמעת הנוקשה בנבחרת רוסיה לא התקבלה בעין יפה. התמרדנו. אפשר היה לנהוג אחרת, אבל היום אני מבין שהשחקנים שלנו באמת זקוקים לכך שיציבו להם גבולות", אומר קיריאקוב.
בשל כך, הוא מאמין שגישתו של המאמן הנוכחי סטניסלאב צ'רצ'סוב נכונה: "אני מכיר אותו היטב, שיחקנו ביחד בנבחרת. הוא בחור קשוח, ועדיין נשאר כזה. הוא מקפיד מאוד על המשמעת, וזה דבר חיובי. רוסיה זקוקה למאמן רוסי שמכיר לעומק את המנטליות ואת הדקויות המקומיות. אמנם נכון שההישג הגדול של הנבחרת היה עם חוס הידינק ביורו 2008, אבל אל תשכח שעלינו לטורניר עם המון מזל כי קרואטיה ניצחה את אנגליה בוומבלי. הידינק גם נכשל במוקדמות מונדיאל 2010. רק מאמן מקומי יכול להתאים לנו באמת".
ובכל זאת, צ'רצ'סוב לא היה פופולרי במדינה בלשון המעטה, וגם האמונה בנבחרת ירדה לשפל חסר תקדים דווקא לקראת אירוח המונדיאל, במיוחד לאור היכולת העלובה שהוצגה במשחקי הידידות האחרונים. "ככה זה אצלנו - אם משהו לא הולך, אז מציירים בתקשורת קטסטרופה, ואנשים נהנים לקלל את הנבחרת. לעומת זאת, אחרי תוצאה אחת טובה כולם מיד מהללים ומפתחים ציפיות לא רציונליות. התגובות תמיד קיצוניות, אנחנו נעים בין ייאוש לאופוריה. לפני המונדיאל, היה אופנתי להגיד שהנבחרת שלנו זבל. לדעתי, תמיד צריך לתמוך בבחורים ולכבד אותם, ואז הם גם יוכלו להחזיר לקהל. עובדה היא שהם השתדלו מאוד נגד סעודיה במשחק הפתיחה וניצחו", אומר קיריאקוב.
בערב, אחרי הניצחון על המצרים, באמת אפשר היה להרגיש אופוריה. רחובות מוסקבה וקרונות הרכבת התחתית היו מלאים באוהדים צוהלים עם דגלי רוסיה ששרו בקולי קולות. "התרגלנו לחשוב שאין לנו נבחרת, ולקח לנו זמן לעכל את השינוי. עכשיו עלינו לשמינית הגמר, וזו בשורה גדולה", חייך אוהד שהזדהה כאנדריי.
האושר הפתאומי הזה רק מדגיש את השפל בו נמצא הכדורגל הרוסי. בעידן ברית המועצות,כמובנים מאליהם. אף אחד לא היה מעלה בדעתו לראות בהם הישג היסטורי, במיוחד כי הרמה שהציגה הנבחרת לא היתה מזהירה. המטרה במונדיאלים היתה להגיע לשלבים הגבוהים באמת, ואילו היום עליה לשמינית גמר מבית קל בטורניר שנערך על אדמת רוסיה נתפסת כסנסציה חיובית. ובינתיים, בעוד הנבחרת נמצאת באור הזרקורים, מעטים שמו לב כי אמקר פרם, מועדון לגיטימי ששיחק בליגה הבכירה מאז 2004, התפרק וחדל להתקיים בשל חובות, ניהול כושל וחוסר נכונות להחזיק אותו כלכלית. רוסיה זקוקה לשינוי מהותי ויסודי, ולשם כך, כפי שטוען קיריאקוב, דרושה "הוראה מלמעלה". האם זה באמת יקרה בזכות העובדה כי הכתף של מוחמד סלאח נפגעה בגמר ליגת האלופות? ימים יגידו, אבל בקרב "הגורלי" על עתיד הכדורגל הרוסי עשו האדומים את שלהם. עכשיו הכדור עובר לפוטין.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק
