קלינינגרד לפני כשבועיים.
דקה 89. הקיצוני של נבחרת שוויץ, ג'רדאן שאקירי רץ, עוקף את דושקו טושיץ', ומגלגל לרשת בין רגליו של השוער הסרבי ולדימיר סטויקוביץ', ומנצח את המשחק 1:2 באופן דרמטי. התפאורה? מושלמת. חזרה מפיגור, גשם, הקהל בטירוף - ואז, שאקירי עושה מעשה. הוא רץ לכיוון האוהדים הסרבים ועושה עם ידיו צורה של נשר. הקהל הסרבי התחמם והשליך חפצים לכיוון השחקנים של נבחרת שוויץ, שגם הם חגגו עם תנועת 'הנשר'. ועכשיו, תעשו על הרגע הזה Freeze.
הנשר הוא סמל לאומי אלבני מוכר ומפורסם. שאקירי לא עשה מחווה זו לשווא. הוא נולד בקוסובו, אותו חבל 'אלבני' שלחם בסרביה על מנת להשיג עצמאות בשנות התשעים, במסגרת המלחמה של נאט"ו ביוגוסלביה. כך גם חברו לנבחרת ואלון בהראמי, וגם קפטן הנבחרת השוויצרית, בלרים דז'מאילי, שנולד על גבול קוסובו-מקדוניה. גרניט ג'אקה, כובש השער הראשון של השוויצרים, שגם עשה את תנועת הנשר, גם הוא בא ממשפחה אלבנית-קוסוברית, מבליט בכל הזדמנות את הזהות האלבנית והקוסוברית שלו, למרות שנולד בבאזל. "בכדורגל יש רגשות", אמר שאקירי לעיתונאים לאחר הניצחון. "אתם ראיתם בדיוק מה עשיתי. זה היה רגש. לא שום דבר אחר".
רגש או התרסה, שאקירי וג'אקה הציתו את הדיון בסוגיית המהגרים בנבחרות מחדש והכניסו אותו, בענק, למונדיאל 2018.
עוד בנושא:
אורוגוואי - צרפת: "קבאני עובד קשה כדי להגשים את החלום שלו"
ברזיל - בלגיה: מרסלו חוזר, רוברטו מרטינס והבלגים "הכי מוכנים שאי פעם נהיה"
ערוץ הטלגרם של וואלה! ספורט
פיפ"א קנסה את ג'אקה ושאקירי על המחוות הפוליטיות שעשו בזמן המשחק, אבל את השורה התחתונה לא היה ניתן להסתיר. כדורגל ופוליטיקה מתערבבים על המגרש, בוודאי כאשר נבחרות לאומיות משחקות. יחד עם זאת, במונדיאל הנוכחי, זה בולט יותר מהכל. בעידן ההגירה המודרני ופוליטיקת הזהויות של ימינו, בו כל אחד הוא גם המדינה בה נולד אבל גם "לובש" ברמה כזו או אחרת את הזהות התרבותית של ארץ מוצאו או מולדת הוריו ומשפחתו. ברוסיה זה מורגש ברחובות, ביציעים בין האוהדים, במסיבות העיתונאים ובכל מקום.
קהילות "מדומיינות", ככה החוקר בנדיקט אנדרסון מתאר את "הלאומים" - קבוצות של אנשים, עם סיפור משותף, המלוכדות סביב רעיון ומטרה משותפת, למרות שבפועל הקשר והדמיון בין הפרטים המרכיבים אותן מזעריים או לא קיימים. בשביל זה יש כדורגל.
כדורגל ולאומיות הם שתי תופעות שצמחו במקביל אי שם בתחילת המאה-19 ובמהלך הדרך השתלבו וצמחו, עד שבשלב מסוים הכדורגל הפך כל כך פופולרי, שהשלטונות ומדינות הלאום לקחו עליו בעלות מסוימת, לפחות בפן הייצוגי. המונדיאל הוא אמנם טורניר כדורגל, אבל כשיורדים לעומק הרגשות שהנבחרות הלאומיות האלו מעוררות, קל להבין שזה הרבה יותר מזה.
כאשר זכו במונדיאל 1998, בצרפת חגגו גם את הגיוון ו"ההצלחה" של החברה הצרפתית, שהיתה מורכבת בעיקר מלבנים, שחורים וערבים לצד בני מהגרים נוספים, זכר לשליטה הצרפתית הקולוניאלית בצפון, מרכז ומערב אפריקה. הסיסמא היתה Black, blanc, buerre - שחור, לבן, חמאה - כסמלים לצבעי העור השונים של השחקנים. "אז הכל היה נראה טוב", מספר סדריק מוטון, אוהד נבחרת צרפת שעשה את הדרך ממוסקבה לניז'ני. "הייתי אז ילד מתבגר, גרנו בפרבר בפאתי פריס ואני זוכר שאבא שלי הבטיח שהניצחון יעזור לכל הבעיות שהיו אז בחברה הצרפתית, לפערים ולמיגור לגזענות".
עם הזמן, דברים השתנו. בני המהגרים לא תמיד הצליחו להשתלב לחלוטין בחברה הצרפתית הליברלית, החילונית ו"נאורה", והמתח החברתי במדינה עלה. בינתיים בנבחרת, עוד ועוד שחקנים בני מהגרים, או מהגרים בעצמם, איישו עמדות מפתח. כאשר הנבחרת כשלה, לפתע היה מי שלא אהב את זהות ומוצא השחקנים בנבחרת. "הצעירים מעריצים את נבחרת צרפת בגלל ה'שחור-לבן-חמאה' וכל זה, אבל למעשה, הנבחרת עכשיו היא 'שחור-שחור-שחור' , מה שהופך אותנו לבדיחה של כל אירופה", אמר הפילוסוף היהודי אלאן פינקלקראוט בראיון מפורסם ושנוי במחלוקת לעיתון הארץ בשנת 2005.
ב-2010 הדברים החריפו. נבחרת צרפת, אז עם ריימונד דומנק כמאמן, נכשלה קשות במונדיאל בדרום אפריקה, והשד העדתי ברח מהבקבוק. פטריס אברה, יליד סנגל, שהיה אז הקפטן, הוליך מרד במאמן יחד עם ניקולא אנלקה ועוד מספר שחקנים ממוצא אפריקאי בחדר ההלבשה, והנבחרת סיימה את שלב הבתים עם תיקו אחד ושני הפסדים.
למונדיאל 2018 נבחרת צרפת הגיעה עם אחד הסגלים המרשימים בטורניר, שרובו הכמעט מוחלט הוא שחקנים אפריקאים, אשר נולדו באפריקה. אלו שלא, הינם בנים של מהגרים אפריקאים לצרפת. פול פוגבה הגדול נולד להורים מהגרים מגיניאה, ואחיו אף מייצג את נבחרת גיניאה; סטיב מנדנדה, השוער המחליף, נולד ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו; סמואל אומטיטי נולד בקמרון; והיהלום שבכתר - קיליאן אמבפה, הוא המיקס השלם - בן לאב קמרוני ואם אלג'יראית שנולד בצרפת. למעשה, למעט שלושה שחקנים בסגל, כל הסגל הצרפתי מבוסס על מהגרים או בני מהגרים. לשם השוואה, הרבה יותר מאשר הנבחרת שזכתה במונדיאל 1998, וכנראה גם מזו שנכשלה ב-2010.
"הפעם אני מרגיש שזה שונה מ-2006 ו-2010", מספר מוטון, בן 30, אשר אביו צרפתי ואמו ממוצא סורי. "תראה, מה שלא תהיה התוצאה נגד אורוגוואי, מישהו בצרפת יגיד על זה משהו. מבחינתי הם כולם צרפתים בדיוק כמוני, אבל תהיה בטוח שאם נפסיד אנחנו נשמע טוב טוב את הביקורת על דשאן, שהזמין סגל שברובו הגדול אפריקאי. אין מה לעשות. ככה זה. אבל אם ננצח? אני בספק אם מישהו ישאל את פוגבה, או אומטיטי, או נביל פקיר מה הם חושבים על ההמנון".
מקרה שונה אבל דומה, היא אחת הנבחרות שזוכה לתשומת הלב הרבה ביותר בטורניר - אנגליה.
לאנגלים היסטוריה ארוכה של קולוניאליזם, מהתקופה בה היו אימפריה עולמית עם השטח הגדול ביותר שנרשם תחת כתר אחד. אחד ממעוזי העבדים של האנגלים, היתה ג'מייקה. שמונה שחקני סגל של נבחרת שלושת האריות הם בני מהגרים או מהגרים בעצמם מאי הרגאיי. הוריהם של דני רוז, אשלי יאנג, דני וולבק, קייל ווקר, דלי עלי, מרכוס ראשפורד, לופטוס צ'יק, כולם הגיעו משם, בעוד ראחים סטרלינג, חלוץ מנצ'סטר סיטי, נולד בקינגסטון.
לפני הטורניר, ניצת דיון על היחס שמקבלים השחקנים השחורים בנבחרת, אחרי שהעיתונים נטפלו לקעקוע שעשה סטרלינג ברגלו. בדיון עסקו בסיבות להצגת סטרליג כבעייתי, אל מול שחקנים אחרים, כגון הארי קיין (שאגב, אביו נולד באירלנד) או טריפייר, ואף יתרה מכך - העמידו למבחן את הזהות הבריטית של סטרלינג.
הדיון הזה התחבר, לגל של פחד וחשש מהגירה בשנים האחרונות. ג'מייקנים רבים הגיעו לאנגליה בין שנות החמישים לשבעים, כאשר בריטניה חיפשה כוח עבודה זול לשקם את המדינה מהריסות מלחמת העולם השניה. אלו קיבלו אזרחות בשל עבודתם, אך לא כולם נרשמו כראוי וכמסודר. ב-2012, שינוי במדיניות ממשלתית הוביל לכך שכדי לקבל טיפול רפואי נאלצו רבים מאלו שהיגרו, וחיו באנגליה מעל 40 שנה, להוכיח לפתע את אזרחיותם.
בנוסף, עם קמפיין הברקסיט שעתיד להוביל להתנתקות הבריטית מאירופה, עלה לדיון מקומם של המהגרים והמוסלמים בחברה הבריטית בכלל, על רקע האשמות הרבות בקמפיין "הזרים לוקחים מקומות עבודה לבריטים".
"אין תשובה טובה מנבחרת כזו לכל מי שמפיץ שנאת זרים בבריטניה", מספר מת'יו בארט, אוהד אנגליה, שעות ספורות לאחר הניצחון האנגלי על קולומביה בשמינית הגמר. "בעיני, אין שום בעיה שאדם ירגיש גם בריטי וגם ג'מייקני, ואם הוא זוכה בגביע העולם ככה? עוד יותר טוב. אנחנו לא גזענים, והחברה שלנו מורכבת מאנשים, מאפריקה ואסיה, והכל בסדר. כל מי שמדבר אחרת פשוט לא מבין איך העולם עובד היום, וממה בנויה זהות של צעירים".
את אחת הדוגמאות המצוינות לזהות אוניברסלית החדשה הזו, שדווקא במדינות כמו צרפת או אנגליה קשה לאנשים לעכל, סימלה מרוקו, ובכלל הצפון אפריקאים. במונדיאל הנוכחי המרוקאים העמידו נבחרת שרק שמונה משחקניה נולדו במדינה, ועדיין ההזדהות עם הלאום המרוקאי בקרב השחקנים, ועם הנבחרת בקרב האוהדים היתה עצומה.
קרוב ל-35,000 מרוקאים היו ברוסיה במונדיאל הזה, ורבים מהם נשארו גם להמשך הטורניר. התופעה המעניינת היא גם האחווה המגרבית בטורניר. בשדרות ניקולסקאיה במוסקבה, המקום אליו מגיעים האוהדים לחגוג ניצחונות אחרי משחקים בעיר, דגלי מרוקו, טוניסיה, ואלג'יריה, עדיין נוכחים, ומדי ערב יש מעגלי שירה ועידוד של אוהדים מכל מדינות צפון אפריקה.
"למרות שיש דברים שונים, אנחנו, מרוקאים, טוניסאים ואלג'יראים, מאוד דומים בסופו של דבר. יש פה חבר'ה מאירופה וחבר'ה מאפריקה, אבל כולנו מ'צפון אפריקה' בעצם. פה זה הזמן שלנו ליהנות ולהציג את התרבות שלנו לעולם. בשביל זה עושים מונדיאל לא?", אמר לי בחיוך אחד מאוהדי מרוקו שתופף במעגל. "אתה בטח מכיר את זה מאצלכם לא? יש אצלכם המון מרוקאים גם בישראל".
לא חסרות דוגמאות לצורה בה הזהות הלאומית והתרבותית מסתבכת בכדורגל במונדיאל הזה, או בכלל במונדיאלים לאורך ההיסטוריה. נבחרת בלגיה, למשל, מתבססת על מדינה המורכבת משני לאומים המתנגשים ביניהם שנים ומהגרים מכל רחבי תבל. או נבחרת גרמניה - אשר לאחר שזכתה בגביע בשנת 2014 הפכה אוטומטית לסמל האינטגרציה המושלמת של מהגרים בחברה אירופאית. מונדיאל אחד אחרי, לאחר שהנבחרת הודחה כבר בשלב הבתים, האשם המיידי היה מסוט אוזיל, בן המהגרים הטורקים, אשר רבים תקפו אותו על בחירתו להצטלם עם ארדואן חודשיים לפני המונדיאל, ללא כל קשר ליכולותיו על הדשא. אוזיל ענה לקריאות אלו באינסטגרם עם האשטג #SayNoToRacism. כמו במקרה הצרפתי, גם כאן, כאשר מנצחים חוגגים את האינטגרציה והגיוון, כשמפסידים מאשימים את "השונה", בין אם יש לכך הצדקה מקצועית או לא.
כדורגל הוא ריטואל - פעולה חוזרת ונישנת שבני אדם עושים - ולכן, אנו נמשיך לראות בו את אותם הביטויים לרגשות פוליטיים ושיח הזהויות גם בעתיד הקרוב, אבל ייתכן שגם לא נעשה מזה סיפור כזה גדול. שחקן אשר בוחר לייצג נבחרת, אשר רוצה שייצג אותה, לא חייב דין וחשבון לאדם אחר, לגבי רגשותיו התרבותיים, או ההרכב של הזהות הלאומית שלו. זהו העולם המודרני. בו אדם יכול להרגיש אלבני למרות שהוא משחק בשוויץ, סרבי למרות שהוא מייצג את אוסטרליה, צרפתי למרות שהוא נולד בסנגל, גרמני למרות שהוריו תורכים, ומרוקאי, למרות שהוא אזרח ישראלי.
