פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

        מצטערים ליאו, המונדיאל חזר: הגביע העולמי שב להיות פסגת הכדורגל

        היו שהספידו את הגביע העולמי, אמרו שזה טורניר גמור וארכאי, אבל המונדיאל ברוסיה הוכיח שזה עדיין הדבר האמיתי. פז חסדאי על האירוע שחזר להיות קדוש, שייצר גיבורים וחרץ גורלות, כמו בימים הטובים

        מצטערים ליאו, המונדיאל חזר: הגביע העולמי שב להיות פסגת הכדורגל

        לאחרונה גיליתי שהרבה דברים נדחו ל"אחרי המונדיאל". כמו "אחרי החגים". כלומר, בוא נדבר על זה אחרי המונדיאל, עכשיו זה לא זמן טוב. ולא שהעניין הדחוי דורש יותר מדי מאמץ, ולא שלטפל בו דורש לכבות את הטלוויזיה בין 17:00 ל-19:00 או בין 21:00 ל-23:00, לפעמים זו רק שיחת טלפון קצרה או מטלה ביתית פשוטה. ועדיין, בחיאת, לא עכשיו. אנחנו בתקופה של עומס. זו תקופה של חגים, עם היערכות מיוחדת, הראש לא פנוי לשטויות האלה. דבר איתי אחרי המונדיאל.

        הייתה אווירת דריכות מיוחדת. הבנות שלי, למשל, שהן שתי כפויות טובה חצופות ולא מחונכות, שלא פוחדות להעיר אותי, לצעוק עליי, לחלק לי הוראות - פתאום הן התחשבו באבא. לא הפריעו. אבא לא סתם רואה כדורגל, יש מונדיאל. מתקרבות, מזהות פנים דרוכות מתמיד, ונסוגות בייאוש, מבינות שהפעם אין עם מי לדבר.

        נקודת המפתח הייתה הפתיחה הטובה של הטורניר, כמה זה היה חשוב. התחיל באז ש"זה אחלה מונדיאל", ומשם האירוע התעצם וקיבל תאוצה. הוא השתלט על התודעה הכוללת, פתח מהדורות חדשות, הייתה הבנה שאין בעולם עכשיו משהו גדול יותר. כלומר, תמיד מבחינת האוהד, הכדורגל הוא מעל לכל, אבל עכשיו זה הפך לרשמי: הפסד של גרמניה זה כרגע באמת הדבר הכי חשוב בעולם. הנה - זה בכותרת הראשית. בכל האתרים, בכל העיתונים. יש גיבוי לטירוף. אני לא סתם אומר.

        עוד בנושא

        הביקורות על אמבפה גוברות, מונייה: "נראה שמישהו משפיע עליו לרעה"
        נסטור פיטאנה נבחר לשפוט את גמר המונדיאל בין צרפת וקרואטיה
        דאליץ': "האנגלים לא כיבדו אותנו, חוללנו פלאים עם לב ותשוקה"
        "מודריץ' מעצב את נבחרת קרואטיה, אולי גם את המונדיאל כולו"

        אוהדי נבחרת גרמניה מאוכזבים (רויטרס)
        כשההדחה של גרמניה הופכת הדבר הכי חשוב בעולם (צילום: רויטרס)

        נוצר לופ, שבמהלכו הטורניר הצליח להגדיל את עצמו ולהתנפח. אף אחד לא רצה להיתקע מאחור. אנשים הרגישו צורך לצפות במשחקים כדי להיות בעניינים, והנבחרות סיפקו את הסחורה, עמדו בציפיות. המיתוס גדל, וזה שירת את כולנו. אין לי רצון להמשיך להיגרר לבדיחות "רמזור" על שלי-שלה, היא כן מבינה-לא מבינה, אבל היא כן הבינה (מה לעשות, לא כולנו נשואים לאושרת עיני). היו ויתורים, הייתה התחשבות מיוחדת. הולכים לחברים, חוזרים שיכורים, מתחמקים ממטלות הבית, ערב אחרי ערב, ואין מרמור, רק הבנה הדדית. ואם פתאום שוב עולה הנושא - מה הקטע שאתה כל יום יוצא, תתחיל להתאפס - אפשר להישיר מבט ולהגיד מכל הלב, "מה כבר ביקשתי, פעם בארבע שנים יש חודש שאני מקדיש את עצמי לכדורגל", וזה נשמע נכון ומוצדק ולגיטימי, כי זה באמת נכון ומוצדק ולגיטימי.

        אין ספק, המונדיאל חזר. לפני כמה שנים הייתה כבר תחושה שהטורניר מאבד מהיוקרה שלו, מהחשיבות שלו, אבל השנה הוא נתן בראש, ערב אחרי ערב, בום אחרי בום. היו שאמרו שכדורגל הנבחרות מת, שהיום הדבר האמיתי הוא רק קבוצות העל וליגת האלופות, שהמונדיאל מייצג עולם ישן, מהתקופה לפני הגלובליזציה, לפני שדרום אמריקאים שיחקו באירופה וקבוצות אנגליות שיחקו ללא אנגלים. על ליאו מסי, למשל, נהגו להגן ולהגיד שזה כולה טורניר אחד שנמשך חודש, כולה שבעה משחקים, כולה סיפור של הגרלה, אז מה אם הוא לא זכה בו. מצטער ליאו, המציאות הוכיחה אחרת. זה עדיין הדבר האמיתי.

        הייתה מסביב לטורניר הזה הילה. הייתה לו את הקדושה שאפיינה אותו בעבר. אנשים התמוגגו מהכדורגל, כמו בימים ההם. אולי זה ה-VAR שהוסיף מתח מיוחד ונופך חדש, אולי זו כמות המשחקים המטורפת שהסתיימו בדרמות והוכרעו בדקות האחרונות, ואולי אנשים הגיעו כבר נטולי ציפיות - בהנחה שהכדורגל גם ככה גמור, שהוא נכנע לכסף ואיבד את הקסם - ופתאום הופתעו לטובה.

        ליאונל מסי, נבחרת ארגנטינה מאוכזב (GettyImages)
        כבר אין תירוצים. מסי (צילום: GettyImages)

        המונדיאל חזר, וזה הורגש בכל רגע. מדי לילה הופצו בכל העולם סרטונים של רבבות אנשים שהתקבצו זה לצד זה באזורי אוהדים על מנת לחגוג ביחד, בסצינות שלא נמאסות. בברזייה, בקרנות הרחוב, בכל פינה, אפשר היה לשמוע שיחות של אנשים שתוהים בחשש, בבהלה אמיתית, מה יהיה ביום שאחרי. בדרך כלל נדרשת פרספקטיבה של זמן כדי לזהות הנאה, אנשים נוטים להיזכר בערגה רק על חוויות שחלפו ועברו, אבל הפעם זה קרה באותו הרגע, בסוף כל ערב: התחושה שכיף כאן ועכשיו, ההכרה הזו שמשהו טוב עובר עלינו (מלבד למתמרמרים הכרוניים, שהם כבר סיפור לפעם אחרת).

        הליגות המקומיות, למשל, נזנחו לחלוטין. שוק ההעברות נדחק הצדה. היה צריך שרונאלדו הגדול יעזוב את ריאל מדריד (בימים דלילים במשחקים) כדי שמישהו ייזכר שהחלון עובד. מחנות אימונים, משחקי הכנה, הכל נראה שולי. על ליגת העל אין בכלל מה לדבר. עצם הקיום שלה במקביל לעולם הקסם גרם לדכדוך, לצביטה בלב, לרצון שהזמן יקפא והבועה הזו לא תתפוצץ ותזרוק אותנו חזרה לביובית.

        שער העיתון "טוטוספורט" ביום שאחרי חתימת כריסטיאנו רונאלדו בשורות יובנטוס (צילום מסך)
        רק מעבר של רונאלדו הזכיר לעיתוני הספורט שיש עוד משהו חוץ מהמונדיאל (צילום מסך)

        להוליווד יש את טקס האוסקר, שכבר חסר רלוונטיות וחסר חשיבות אמיתית בתעשייה של ימינו, ועם זאת נועד לקדש את הוליווד ולכן כולם מתגייסים אליו במחויבות שיא, עם המקטרנים המהודרים ושמלות הנשף, רק כדי לשמר איזושהי מורשת ישנה ולשמור על כוחות השוק וכדי לייצר רגעי קסם מלאכותיים. לפיפ"א יש את המונדיאל, שגם הוא עדיין מקודש מתוקף המסורת, על אף שהוא לא רלוונטי כבעבר. הדרום אמריקאיות משחקות כמו אירופאיות, הנבחרות האירופאיות מורכבות ממהגרים אפריקאיים, זהויות לאומיות מתערבבות, ועדיין, למרות הארכאיות של הטורניר, בזכות הקונצנזוס סביבו, כנראה בזכות הגעגוע לעולם הישן, לימים ההם - הוא מצליח לשמור על מעמדו, ובכך לייצר גיבורי כדורגל כמו שאף מסגרת אחרת לא יכולה.

        ג'ורדן פיקפורד, למשל, הולך לרכוב על הגל הזה הרבה זמן. על הארי מגווייר כבר אי אפשר יהיה להסתכל באותה צורה. אני חושב על רבבות האוהדים שקיבלו בקולומביה את הנבחרת, עשרות אלפי אנשים שהגיעו לאצטדיון בבוגוטה רק כדי לומר להם תודה. ותודה על מה? קולומביה הודחה בשמינית. במונדיאל הקודם היא הגיעה רחוק יותר. ועדיין, תודה על הניצחון על פולין, תודה על הניצחון על סנגל, תודה על שער השוויון מול האנגלים, תודה שלא נכנעתם למנוולים האלה, תודה שהענקתם לנו כמה דקות נדירות של שמחה וגאווה, תודה תודה תודה. לניימאר נעשה נזק תדמיתי רציני, משהו שעלול לעשות לו טוויסט לקריירה. לוקה מודריץ' אותו הדבר, רק הפוך. זה היה חודש מכונן, לילות שבהם אדם עוצם עיניים ורואה את קיליאן אמבפה. והנה אנחנו מתעוררים.

        אם ככה נראית קבלת הפנים לנבחרת שהודחה בשמינית הגמר, זה אומר הכל