וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כמו תפילה: התופעה שמטריפה את ארגנטינה במונדיאל בקטאר

1.12.2022 / 7:30

זה הרבה מעבר לסתם עידוד: לארגנטינאים יש הוכחה שאלוהים הפעם לצדם. שליחנו לקטאר ראה את הניצחון המרשים של מסי וחבריו, ונדהם מהכוח שהם מקבלים מהיציע. וגם: אצילי ממחיש את הפער בין ישראל למזרח התיכון

תיקתקנו: סיכום אירועי היום בספורט, 1.12/ספורט1

היופי באוהדי ארגנטינה זה שאין יציע מובהק של "שרופים". אין מוקד אחד שבו מקובצים אוהדים ששרים יותר, או מניפים יותר צעיפים. אין יציע שבו יש יותר אוהדים מקפצים או רוקעים ברגליים. האצטדיון רועד כולו, במידה שווה. אין גם הרבה טרמפיסטים קטארים במשחקים, רובם ככולם ארגנטינאים, "אולטראס", שרים וחולמים בספרדית.

אחרי 11 ימי מונדיאל, זה כבר ברור: אף נבחרת לא נהנית מדחיפה כזאת מהיציעים. מי שנוכח בהם, מרגיש את הסחף. יש לזה חשיבות מכריעה: למעשה, ארגנטינה מארחת את המונדיאל. בכל אצטדיון היא מרגישה בבית. לכל מחצית שהיא עולה, לא משנה באיזה צד של המגרש, הרוח גבית. היא גולשת לה על גל תכלת לבן, ומי יודע איפה הוא ייעצר.

ללוח שידורי המונדיאל המלא

אוהדי נבחרת ארגנטינה. Francois Nel, GettyImages
דייגו וליאו בכל פינה/GettyImages, Francois Nel

המבנה הייחודי של המונדיאל מאפשר תרחישים ייחודיים: מספיק משחק אחד טוב, ואתה בשלב הבא. משחק אחד מעולה, ואתה כבר הפייבוריט. נבחרת יכולה לפתוח את הטורניר עם הפסד מביך לסעודיה, להמשיך עם ניצחון בינוני, לפתוח את המשחק השלישי עם מחצית מאופסת, לתת מחצית שנייה מרשימה, וזהו, היא שוב על הסוס, שוב דוהרת. ועכשיו אוסטרליה בשמינית, ארה"ב (הימור נועז) ברבע, והנה ליאונל שני משחקים מהגביע. הדרך נראית סלולה.

מדוע? כי יש בטורניר הזה כמה וכמה נבחרות עם סגלים חזקים ומחוברים, כולן מלאות מוטיבציה, כולן טקטיות עם מערך מסודר, אבל סביב ארגנטינה יש הילה אחרת. זה לא רק ליאו מסי (שבנוסף להכל גם מקבל מתנות מהשופטים), זה גם השיר הכובש הזה, ששוטף לכולם את המוח ומייצר תודעה.

מונדיאל 2022 בוואלה! ספורט

sheen-shitof

עוד בוואלה!

הטיפול שמאריך את חייהם של חולי סרטן ריאה

בשיתוף העמותה הישראלית לסרטן ריאה

"נולדתי בארגנטינה
אדמתם של דייגו וליאונל
את הנערים מהלבינאס
לעולם לא אשכח
אי אפשר להסביר את זה
כי לא תצליחו להבין
הגמרים שהפסדנו
בכיתי עליהם שנים אין קץ
אבל כעת הכל השתנה
כי את הגמר במראקנה מול הברזילאים
אבא ניצח לנו שוב
מוצ'אצ'וס
עכשיו חזרה לנו התקווה
רוצים לזכות בפעם השלישית
רוצים להיות אלופי העולם
אנחנו יכולים לראות את דייגו בשמים
יחד עם אבא ואמא שלו
שלושתם ביחד מעודדים את ליאונל"

כמובן מוקדם להכתיר, אבל ניתן להרגיש משהו באוויר. כשאוהדי ארגנטינה שרים את שיר העידוד הרשמי שלהם למונדיאל 2022, זה לא סתם שיר עידוד, זאת תפילה. גברים ונשים, אמהות וסבים, הם לא רק שרים, הם משננים את הטקסט כמו מילות קודש. הידיים מתנופפות, נזרקות קדימה בתנועות קצובות. העיניים נעצמות, כמו דתיים בתפילת שבת.

הם לא סתם מאמינים, הם חווים התגלות: הם רואים את דייגו בשמים שומר עליהם. מראדונה נוכח בכל מקום. הם מניפים דגלים עם דיוקן שלו. הוא מקועקע להם על הגוף. הפרצוף שלו על חולצות, על כובעים. לפני המשחק השתובבו להם כמה אוהדים והקפיצו כדור, לצלילי רמקול שמנגן את "Life is life" (מי שלא מבין את הקונטקסט, רשאי לעזוב). מעבר לאמונה ותקווה, הם סבורים שיש להם השגחה אלוהית, לא פחות. הם ברסלבים. וכשהם שרים את שירם 25 דקות רצוף, זה מתחיל להיכנס לראש, לכל הגוף. אדם יוצא מהאצטדיון, ממשיך לזמזם "כעת הכל השתנה", ובאמת מאמין.

שחקני נבחרת תוניסיה חוגגים. רויטרס
ככה נראית גאווה לאומית. שחקני תוניסיה/רויטרס

וגם: היום הגדול של אוסטרליה ותוניסיה, והמרחק מישראל

כשחובבי הכדורגל הישראלי מנתחים את הכשלים בענף נהוג להתייחס ל"התקדמות" של הכדורגל באירופה לעומת הקיבעון אצלנו, אבל נבחרת אוסטרליה מראה שאין צורך מהותי "להתקדם": מספיק לשמור על העקרונות הספורטיביים הלאומיים שלך. ומה הם העקרונות הספורטיביים הלאומיים האוסטרליים? פשוט להצטיין.

יש באוסטרליה כל כך הרבה ענפים לפני הכדורגל. קודם כל הפוטבול האוסטרלי והראגבי, הם אלה שמעוררים הכי הרבה רגש. מבחינת גאווה לאומית, זו כמובן השחייה. מבחינת אירוח של אירועים בינלאומיים, יש את הטניס והפורמולה1. רק אחר כך כדורסל, כדורגל, כדורעף חופים, וכו' וכו', אין סוף ענפים והצלחות. עכשיו נבחרת הכדורגל בשמינית גמר מונדיאל, ושוב, בלי להותיר חותם מיוחד. בלי להתעסק בוועדות איתור, מאמנים זרים, מי ישן עם מי בחדר. בלי לדבר על התקדמות, התפתחות, מהפכות, שריר קצר, הלקאה עצמית, קוד אתי. הם נשארים אוסטרלים, וזה מספיק.

קשה שלא לחשוב על ישראל במונדיאל הזה. סביר להניח שיש לא מעט אנשים אצלנו ששמחו לראות ארבע נבחרות ממדינות האיסלאם מודחות מהמונדיאל תוך 24 שעות: קטאר, אירן, תוניסיה וערב הסעודית. אבל איפה הם ואיפה אנחנו. ולא רק מבחינת רמת כדורגל. היה מעורר קנאה לראות אתמול את הצעדה של אוהדי תוניסיה למשחק, רבבות אוהדים נרגשים, מגיעים למשחק מול אלופת העולם בידיעה שהסיכויים קלושים, ובכל זאת שרים ומעודדים, מניפים את הדגל בגאווה, חוגגים את האהבה שלהם לנבחרת.

בהצגת השחקנים כל שחקן ושחקן זוכה לתשואות. לא כמו שבחיפה מקללים את זהבי ובתל אביב מקללים את אצילי. שם כולם מתקבלים באהבת אמת, כולם נתפסים כגיבורים. ובסופו של יום, הסעודים ניצחו את ארגנטינה, האירנים ניצחו את ויילס, ואתמול תוניסיה ניצחה את צרפת ועם 4 נקודות הייתה קרובה להעפיל לשמינית הגמר. זה היה משחק שבו נבחרת אחת נלחמה על כבודה הלאומי, והשנייה זלזלה בו. אלה דברים שנשארים איתך הרבה אחרי. תוניסיה חוזרת הביתה בראש מורם, צרפת איבדה מומנטום. ובטורניר כזה זה יכול להיות כל ההבדל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully