המגדל היפהפה מול המלון שלי מתנשא לגובה של כ-40 קומות. בחלקו העליון מתנוססת הכתובת "קטאר אנרג'י", אחת החברות החשובות במדינה. הוא כמובן מרהיב, מעוצב במיטב המוטיבים המודרניים, עם אורות ניאון צבעוניים שמנצנצים לרחוק וסיומת מחודדת מרהיבה, אבל המשרדים שמול החלון שלי - תמיד ריקים. תמיד. בכל פעם שאני מביט בהם, אין בהם נפש חיה. חדר, כיסאות, שולחן, בלי חיים. אין תנועה של אנשים מתחת לבניין. כמעט שלא רואים מכוניות נכנסות ויוצאות. מגדל מפואר וריק מאדם. מגדל רק לשם המגדל.
זאת קטאר. בנייה מרהיבה, חסרת תכלית. הנה עוד גשר רחב עם מבנה גרנדיוזי חסר פשר, עוד פסל עצום ונטול טעם בטיילת קורוניש, הנה עוד שרשרת מגדלי רפאים שלא ברורה הסיבה לבנייתם ומי עובד בהם, הכל מוגזם ומופרך, לאס וגאס מדברית רק בלי אנשים. כך, למשל, נבנתה העיר לוסייל, שבה הוקם האצטדיון שבו ייערך הגמר, עיר עם גורדי שחקים, מדרחוב מושקע, חנויות ומסעדות, ואפס אנשים.
לשם מה? הבזבזנות הזאת ניכרת בכל פינה. לאורך אחד הכבישים למשל פורחת צמחייה משגעת, יפהפייה ומטופחת, שנמשכת לאורך נסיעה של קילומטרים ארוכים. אפשר לזהות את ההשקעה בפרחים ובגזימתם, כאילו צוות שלם של גננים אחראים רק עליה. מי שמכיר עלויות של פרחים, יודע שתחזוק חודשי של צמחיה כזאת הוא עצום. לשם מה? התחושה היא של רהבתנות, התרברבות, על גבול היהירות. נהוג לומר שהכסף לא גדל על העצים, בקטאר הוא פשוט זורם מהאדמה. התחושה בדוחא היא לא של עושר, אלא של שחיתות.
ישנם כמובן יתרונות. העיר נקייה בצורה חולנית, אין פירור על הרצפה. המטרו חדיש ויעיל (ובחינם), מעולם לא המתנתי יותר מ-2 דקות לרכבת. הכבישים רחבים ומסודרים. יש פה אוניברסיטאות, מוזיאונים, מיליון קניונים. אבל לפחות בעין של מבקר, אין במקום נשמה, רק תחושה של ניכור. אדם מתהלך בתפאורה של סרט בדיוני, מחפש משמעות.
העובדה שהקטארים היא מיעוט, הופכת את המדינה לאי מעוות, שבו 90 אחוז הם זרים עניים משרתים עבדים. ג'ימי, למשל, אחד מהמתנדבים של פיפ"א, עובד במהלך המונדיאל כמכוון דרך. כל תפקידו הוא להחזיק פנס זוהר ולכוון אנשים ברמזור. הוא הגיע מגאנה במיוחד, לאור הצעת העבודה האטרקטיבית. הוא גר בפאתי העיר, עם עוד ארבעה בחדר, במגורי המתנדבים. הוא מקבל לינה, אוכל ונסיעות, פלוס שכר של 1,800 שקל לחודש. הוא מתגאה שהוא לא עובד כל יום, אלא רק 6 ימים בשבוע, 10 שעות בכל פעם, או "כמה שמבקשים". "כן, אלה אחלה תנאים, הלוואי ואוכל להישאר", הוא אומר, כשחולפת לידנו שיירה של 5 מרצדסים שחורות שמובילות את אחד השיח'ים למשחק.
פנאג', נהג מונית מפקיסטן, נמצא כבר 13 שנה בדוחא. הוא נוהג ברכב יונדאי, שלדבריו "שווה כמו כל הבית של המשפחה שלי". בכל התקופה הזאת הוא ראה את ילדיו רק פעם אחת, בביקור של שלושה חודשים במולדתו. זהו. גם הוא סבור ש"העבודה בסדר גמור", כי הוא עובד רק 60 שעות בשבוע. הוא מצליח לחסוך כל חודש 3,000 שקל שאותם הוא שולח לאשתו. "הלוואי וכולם יכלו להגיע לפה, אבל זה יקר", הוא אומר, עוצר לרגע, וממלמל "כן, אני מתגעגע אליהם". (אחר כך הצטערתי שהתמקחתי איתו על 10 שקלים).
ראני, מנקה במלון, הגיע לפה מנפאל. מבסוט מהעבודה, גם הוא. "זה בטח עדיף על העבודה בבניית האצטדיונים, אה?", אני אומר לו. הוא לא מבין. "אתה יודע, כל האלפים מנפאל שמתו בבנייה שלהם", אני מחדד. "מה?", הוא שואל, "לא שמעתי על זה", וחזר לעבודה. גם אני המשכתי לעבודתי, לעבר אצטדיון כדורגל שנבנה בעלות של מיליארדי דולרים, בשביל 30 יום של דאווינים וניקוי תדמיתי.
זו מדינה של ניגודים מוגזמים. עשירה ומפוארת, ועדיין עולם שלישי. עושר מושחת מול עוני ציני. פאר לצד ריח של בית שחי. ארגון במיליארדי דולרים, ועדיין נהג הודי (באוטובוס רשמי) שלא יודע לאן לנסוע. באחת הפעמים הנהג נכנס לשכונת מגורים, ואוהדים נאלצו לרדת מהאוטובוס על מנת לעזור לו לכוון אותו בשעת לילה מאוחרת. זה היה משעשע ומתסכל. צחקנו, זעמנו, נדהמנו.
הניגודיות הורגשה גם באבטחה. בכל מקום פזורים עשרות שוטרים, שיוצרים שילוב של תחושת ביטחון ופחד בו זמנית. אתה יודע שאף אחד לא יתפרע (שיעור הפשיעה פה הוא מהנמוכים בעולם), אבל אתה גם יודע שאין להם שום יומרה למנהל תקין. אם צילמת משהו שלא מצא חן בעיניהם, לעזאזל חופש הדיבור והעיתונות. תפסיק לצלם, תביא את המצלמה, תמחוק את הסרטונים.
בכלל, תחושת הביטחון פה הייתה מרכיב מרכזי. הכתבים הישראלים התלוננו על "יחס עוין", שאר המבקרים לא ידעו על מה הם מדברים, וזה בסדר. הרוב כמובן היה אדיב, גם הסעודים והאיראנים, כמעט כולם מסבירי פנים ומחויכים באווירת מונדיאל, אבל כמו שאמר בעבר וודי אלן, דמוקרט הוא רפובליקני שעוד לא נשדד. מספיקה תקרית אחד כדי לשבש ולנטוע פחד. מספיקה פעם אחת לראות סעודי ענק צועק עליך "תעוף מפה יא ציוני, אף אחד לא רוצה אתכם כאן", כדי באמת להרגיש לא רצוי. כמו שנהוג להגיד בכדורגל, זה אולי רק קומץ. אבל ככה זה עובד, 100 חוליגנים משאירים רושם חזק יותר מ-100 אלף שוחרי שלום.
באיזשהו שלב זה נהיה לא נעים. ממשחק למשחק נראו יותר דגלי פלסטין. אבל עם הזמן התרגלנו. מפגינים פלסטינים הפריעו לשידור, והפסקנו להתרגש. "סיימת? יופי. אפשר להמשיך?". מהארץ לגלגו עלינו, אמרו עלינו שאנחנו נאיבים, למה ציפינו, שאנחנו בכיינים, מעוררי פרובוקציות, שזה מה שחיפשנו. אבל בסך הכל רצינו לראות כדורגל. לא נסלח לארורים שגרמו לנו לרצות להתחפף משם.
כי בסך הכל, היה תענוג. אווירה נעימה, רוב הזמן משועשעת. כדורגל. הולכים ממשחק למשחק, מאצטדיון לאצטדיון, כל היום בדרכים, בפקקים, בתורים בלתי נגמרים, אבל וואלה, גילינו שיש דברים קשים יותר. נתגעגע לאינטראקציה עם הפקידה מפיפ"א שסידרה לנו את הכרטיסים, לכניסה לאצטדיונים היפהפיים עם בוריטו שווארמה ביד, לטקסים המגוחכים שלפני המשחק, למפגש עם אוהדים מכל העולם, לתחושת הלוקסוס הנדירה (פעם ב-10 שנים נחמד להיות עיתונאי ספורט), ולהכרה ולהבנה שעכשיו כיף, אנחנו במרכז העולם. סך הכל הגשמנו חלום.
נתגעגע למפגש עם העולם הערבי, על כל מורכבותו. לנערה שבהיתי בה בקרון המטרו, החיג'אב התעופף לה, ונחשף לה החיוך. לאוהדת האיראנית שניגשה אליי בתחינה שאספר לעולם את הכאב והבגידה שהיא חשה מהשלטונות במולדת. לאוהד הסעודי שזיהה שאני ישראלי וניגש אליי כדי להתנצל בשם "כל המטומטמים" שמציקים לנו. וכן, גם לסעיד, מהשווארמייה שמתחת למלון, מעטים האנשים שכל כך שמחתי לראות בחזרה מהמשחקים ב-2:30 בלילה (18 שקל לבוריטו כבש משובח).
הבעיה הכואבת הייתה ונשארה פיפ"א. קטאר היא מקוום מעוות, שצועק חוסר צדק וחוסר שוויון. הפרשיות לא נגמרו. מחאות, איסורים, סתימת פיות. ככל שהאצטדיון היה יפה יותר, ככה העוול בלט יותר. השתדלנו לא לשכוח את זה, בזמן רגעים שננצור לנצח.
לוח השידורים המלא של מונדיאל 2022
מונדיאל 2022 בוואלה! ספורט