הסוף העצוב של הכדורגלן הטוב בעולם: הנפילה של כריסטיאנו רונאלדו

דמיינו לעצמכם את התסריט הבא: הכוכב הכי גדול בארצו בכל הזמנים משחק בטורניר האחרון שלו. הנבחרת מצליחה להעפיל לשלבי ההכרעה, אפילו זוכה להגרלה סבירה במשחק הראשון - שאם תנצח בו יפרידו רק שלושה ניצחונות בינה לבין התואר הנכסף בעולם. ואז, יום לפני הקרב הגדול, מגלה סקר בין האוהדים ש-70% מהם היו מעדיפים שהיא תעשה זאת בלעדיו.

הפורטוגלים אינם כפויי טובה. כך גם אוהדי מנצ'סטר יונייטד שמאסו באחד הכוכבים הגדולים בתולדות המועדון: הם לא מעלים על דעתם לשרוק בוז לכוכב הכי גדול שלהם שהעניק להם כל כך הרבה רגעי קסם, הם אפילו לא כועסים עליו אלא רק עצובים בשבילו, אפשר שאפילו מרחמים עליו. כן כן, מרחמים על האיש עם הלוק המושלם ושכר העתק - 500 מיליון יורו לשנתיים וחצי (לא כולל מענק חתימה של קרוב ל-100 מיליון יורו) על פי הדיווח הטרי ב-'מארקה' היום. אין נמוך מזה.

ללוח השידורים המלא של המונדיאל

אני יודע שהמשפט הבא עלול לקומם עלי רבים מכת המסי (שלא לדבר על מראדונה ופלה) אבל בעיני כריסטיאנו רונאלדו הוא שחקן הכדורגל הגדול בכל הזמנים. למה? כי בכל שלושת האחרים אלוהים נגע (במקרה של מראדונה, גם השטן), רונאלדו נגע בעצמו (תמחקו את החיוך בבקשה) כל הדרך לפסגה.

על הכישרון שלו לא היה עוררין לרגע, רגע, בעצם כן היה: סר אלכס הגדול לא הבחין בו ברגע הראשון, עת קיימה מנצ'סטר יונייטד משחק אימון מול ספורטינג ליסבון, אי שם בקיץ 2003. היו אלה השחקנים שלו - פול סקולס, גארי נוויל וריאן גיגס, שבאו אל המנג'ר האגדי בסוף המשחק וביקשו שיבדוק אם אפשר להחתים את הטאלנט הצעיר והמחוצ'קן. לא אשכח את אבי מלר באולפן ערוץ הספורט, אי שם בשלהי העונה הראשונה של רונאלדו בפרמיירליג, מסכם את פועלו כאכזבה גדולה.

אני לא נוטר לו חלילה, רונאלדו של אותה עונה נהג לחזור על אותה הפעולה שוב ושוב: לקבל את הכדור באגף להשאיר אותו במקום כשהוא מניע את רגליו ימינה ושמאלה - ואז להתנפץ על המגן שעמד מולו. לקח זמן עד שתרגולת הראש בקיר הזאת לוותה בעוד כמה מהלכים שהפכו אותו לכוכב.

אלא שבד בבד עם הפיכתו לשחקן הטוב באנגליה צץ לד"ר כריסטיאנו אויב-מבית, בדמותו של מיסטר רונאלדו: את השטרות הראשונים שלו בשירותו של סר אלכס הוא החל לפרוע רק בעונת 2004-2005, שבה נדדה האליפות מהייבורי לסטמפורד ברידג', צ'לסי של מוריניו עשתה זאת גם בעונה הבאה ורק במאי 2007 שב הכתר לאולד טראפורד. איך הגיב רונאלדו? במו"מ סודי עם פלורנטינו פרז וריאל מדריד.

"בשם האב" (הכוונה היא לפרגי ולא לאיש שקרא לבנו ע"ש נשיא ארה"ב לשעבר) הוא נשאר עוד שתי עונות באולד טראפורד, אפילו כבש בגמר ליגת האלופות של 2008 מול צ'לסי של גרנט (אם כי החמיץ שני פנדלים שרק במזל לא הפכו לגורליים - בחצי הגמר מול ברצלונה ובדו קרב הפנדלים, בגמר מול צ'לסי). שנה אחר כך כבר ארז בדרך למדריד.

נכון שאנחנו חיים בעידן שבו כבר לא שופטים כדורגלנים שנוהים אחר בחוזה הבא והכסף הגדול, אבל עם כל הכבוד לאלה, אנחנו גם מקווים שיפגינו קצת לב ונשמה, שתי תכונות שבהן לא ניחן רונאלדו מעולם. כל מעייניו היו מרוכזים אך ורק באדם אחד - הוא עצמו. זה סחף אותו לרמה הגבוהה ביותר, לא ייאמן שבמשך שנים כה רבות הוא הצליח להאפיל אפילו על מסי, אולי הכדורגלן המוכשר ביותר בכל הזמנים.

אבל ממש כמו מייקל ג'ורדן בכדורסל, השוואה שנעשה בה שימוש (לא מופרך לטעמי) יותר ויותר ככל שהתארכה הקריירה של רונאלדו, הוא עתיד לגלות שהאפשרות היחידה שבה אנו מסוגלים לסלוח לשחקן ששם את עצמו תמיד מעל לקבוצה, היא רק אם הוא הכי טוב בעולם.

במילים אחרות: כל עוד היכולת הפנומנלית מצליחה לזהור יותר מהאגו, הכל בסדר. ברגע שבו היא מתחילה לסגת - ואצל כל ספורטאי מגיע הרגע הזה, משתלט האגו מניאק. ג'ורדן היה צריך שיחלפו שנים בכדי שכולנו נישאר עם הזיכרון שלו מימיו היפים בשיקגו ונשכח את קול הענות החלושה שאפיין את שלהי הקריירה שלו בוושינגטון. רונאלדו היה יכול ללמוד מניסיונו של האחר, אבל הוא הוכיח שוב ושוב שהקורבן הגדול ביותר של האגו שלו הוא עצמו.

אפשר שבגיל 37 הוא היה עדיין אחד השחקנים הטובים בעולם, אבל אחרי שהתקשה לספק את הסחורהבשלהי התקופה שלו ביובנטוס, הוא היה צריך להבין את הרמז ולא לבחור בפרק ב' אצל האקסית הלחוצה והמתוסכלת, שקיוותה שחזרתו של אלוף נעוריה תחזיר אותה להיות יפה כמו שהייתה בפרק א' של היחסים.

הבחירה של רונאלדו, בגילו, בליגה הקשה בעולם, הייתה הוכחה לכך שמשהו בשיקול הדעת שלו נפגם באופן מהותי. במקום ללכת ל-MLS (או לסעודיה) ולקבל את הכסף הגדול, במקום לחזור הביתה לספורטינג ולקבל את הכבוד הגדול, הוא העדיף לנסות ולהוכיח לכולם שהוא מסוגל להיות הכי טוב גם בין הטובים ביותר. ניסה וכשל.

נדמה שהגיע הזמן לספר את האמת על החזרה של רונאלדו למנצ'סטר יונייטד: מי שביקשו להחזיר אותו לאנגליה היו בכלל הבעלים של היריבה העירונית, מנצ'סטר סיטי. רק שלסיטי יש מאמן בעל דעה מוצקה - ופפ גווארדיולה היה מוכן כבר למאבק בנוסח "אני או הוא", עד שבאה הטיפשה שמעבר לכביש והוציאה לסיטי את הערמונים מהאש: הבעלים האמריקאים ועושה דברם, אד וודוורד, שחשבו על המרצ'נדייז, הנחיתו אותו באולד טראפורד חרף התנגדותו של המאמן החלש, אולה גונאר סולשיאר - וגם אם הרומן הזה החל בפרחים, לכל בר דעת היה ברור שהוא יסתיים בדמעות.

רונאלדו הוא דוגמא לשחקן שבנה את הקריירה שלו במו ידיו. לכל אורכה היו בה רק שני אנשי מקצוע משמעותיים: המנג'ר הראשון שלו ברמות הגבוהות, סר אלכס פרגוסון והסוכן שלו ז'ורז'ה מנדש. הראשון הצליח להטמיע בו את הצורך לרסן את האגו בשם המשחק הקבוצתי. השני דווקא ניפח את האגו במטרה לגזור קופון מההחתמה הבאה. כל שאר הקרדיט מגיע לרונאלדו עצמו: התזונה שלו הייתה יכולה לזכות אותו בכיכר על שמו בכניסה למושב אמירים. העבודה שלו בחדר הכושר, בשעה ששחקנים שגילם מחצית משלו עדיין ישנים, הייתה גורמת לארנולד שוורצנגר להיראות כבטלן.

אם אפשר להתווכח על השאלה האם היה הכדורגלן הגדול בהיסטוריה, על דבר אחד אין עוררין: הוא בוודאי החרוץ שבהם. רק שמגיע היום שבו זה לא מספיק - ואז, ממרומי הגיל, צריך לדעת לעשות ויתור קטן על האגו, לרדת בדקות המשחק, להבין שאקורד הסיום המפואר ביותר שתוכל לנפק יהיה בדמות הצמחת הכוכב הבא לצדך - וזאת אולי התכונה היחידה שהפרידה בין רונאלדו לבין השלמות.

זה לא מקרה יוצא דופן: אבי נמני היה כזה, גם יוסי בניון, משניהם היינו צריכים הפסקה כדי שנוכל לזכור להם את הקסם שאפיין את השנים היפות ולא את אקורד הסיום שבו האפיל האגו על הכישרון. וזה בדיוק המקום שבו נמצאים היום אוהדי נבחרת פורטוגל: מצד אחד הם יודעים שמדובר בכוכב הכי גדול, כזה שעשרים מקומות אחריו, במקום השני (כן אני יודע שיש כאן סתירה חשבונאית) ממוקם לואיש פיגו וארבעים מקומות אחריו, במקום השלישי, ממקום אולי ברונו פרננדש (ליוזביו הגדול אני לא מתייחס - כל מה שקדם לעידן הטלוויזיה פשוט "לא שפיט").

אולי ברונו הוא דוגמא טובה לסיים בה את הטור הזה: הוא ההפך הגמור מרונאלדו, הוא לא יתקרב לעולם לרמתו, אבל כרגע הוא משמעותי ומועיל לנבחרת הפורטוגלית הרבה יותר מאשר האגו הענק שמתכסה בחולצה מספר 7.

אני מודה שיש בי משהו שרוצה שרונאלדו יסתום לי את הפה, שכריסטיאנו בן השלושים - ולא השלושים ושמונה - יופיע למונדיאל הזה (ולא בריב מטומטם על למי שייך הגול, ריב שאומר: "אני מוכן לפרק את חדר ההלבשה של הנבחרת באמצע הטורניר הכי חשוב שלה ושלי, רק כדי לסמן עוד 'וי' בצ'ק ליסט הפרטית שלי"), שיפגע בשוויצרים, שישבור את הלב של ברזיל כמו פאולו רוסי בשעתו, שימשיך הלאה לגמר ושיניף את הגביע - ולו רק כדי שאקורד הסיום שלו יהיה מפואר כמו הרגעים היפים ביותר בקריירה שלו.

רק שכמו שזה נראה כרגע, בעוד שבוע יזכירו הפורטוגלים המאוכזבים לעצמם את העובדה שאפילו את התואר היחיד לנבחרות שבו זכו עד כה, אליפות אירופה, הם השיגו רק אחרי שכריסטיאנו נפגע והפך לשחקן קבוצתי בעל כורחו, כמעודד מן הספסל. כמה עצוב יהיה אם זה יהיה פריים הסיום לקריירה של מי שהיה באמת אחד הגדולים בכל הזמנים.