וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ההתגלות: מסי נתגלה כמו האל בעיני המעריצים המשתאים

עודכן לאחרונה: 19.12.2022 / 10:16

ההערצה למסי כנציגו הקרוב ביותר של האל עלי אדמות שברה שיאים חדשים במונדיאל הזה וככל שהוא התקרב לגביע, נראה היה שמאמיניו מתקרבים להתגלות. וגם: האומץ של סקאלוני, הדומיננטיות של אמבפה והקריסה של רונאלדו. אסף כהן מסכם מקטאר

אוהדי נבחרת ארגנטינה חוגגים את הזכייה בבואנוס איירס/מתוך יוטיוב

1. מסי

"לא לא, זה לא אמין", הפטיר המפיק המפורסם מהוליווד. "תזרקו את התסריט הזה לפח, אף אחד לא יאמין לשמאלץ הזה. זה יותר מדי". אבל אז זה קרה באמת. אי אפשר לכתוב את זה, אי אפשר כמעט לדמיין. הגמר הגדול של המונדיאל עמוס הסיפורים המרתקים שראינו בחודש האחרון הכתיב את הסיפור הגדול מכולם. ארגנטינה בוכה מאושר, מסי סוף סוף מניף את הגביע למעלה, לכיוון של מראדונה, ואמבפה מודיע לעולם שמעכשיו זה הזמן שלו.

רבות נכתב על כדורגל כדת. היא הדבר הכי קרוב לדת: המאמין/אוהד מגיע לאצטדיון/בית התפילה, שר את שירי הקבוצה/מתפלל לאלוהיו, יש לו צבעים, סמלים, פסלים ודגלים. לאורך כל הטורניר, ההערצה למסי כנציגו הקרוב ביותר של האל עלי אדמות, שברה שיאים חדשים. אלה אוהדים שהגיעו מארגנטינה כדי לצפות בו, אבל גם אוהדים נייטרלים, מקומיים או כאלה שהגיעו ממדינות אחרות כדי להיות קרובים אליו. ככל שהתקרב אל הגביע, נראה היה שמאמיניו מתקרבים להתגלות. הנה זה תיכף קורה, הפעם בוודאי הוא יגיע.

השירים למסי לא נשמרו לגבולות האצטדיון בלבד. אוהדים במטרו, בשוק וואקיף, בצעדות בכיכרות העיר. כולם זועקים "מסי, מסי" ומשלימים בתנועת השתחוות עם הידיים. גם בעולם, רבים רצו בהצלחתו. ובעולם שלא תמיד מתפרץ בפירגון ובהכרת הטוב, יפה היה לראות איך לחודש ימים, אנשים שמים בצד את העדפותיהם היומיומיות ופשוט רוצים שיקרה משהו טוב למסי. שיצליח לזכות בגביע שחסר לו. וכשזה קרה, כשמסי הניף את הגביע, אנשים בכו איתו ועם כל ארגנטינה. כמו נתגלה האל בעצמו אל מול עיניהם המתשאות.


הגמר הגדול בכל הזמנים: ארגנטינה ניצחה את צרפת וזכתה במונדיאל
מסי שחקן הטורניר, מרטינס השוער המצטיין: ארגנטינה בדמעות
כמו עם מראדונה: בבואנוס איירס בכו מאושר. צפו בסרטונים
ברשת לא מצליחים להירגע: "משחק הכדורגל הגדול אי פעם"
אמבפה מירר בבכי על הספסל, מקרון ירד אל הדשא וניחם אותו
אמבפה בעקבות ג'ף הרסט והשיא של די מריה: המספרים מהגמר הגדול

גמר מונדיאל 2022: ליאונל מסי קפטן נבחרת ארגנטינה מנשק את גביע העולם. רויטרס
בקטאר קיבלנו את המסי הכי ארגנטינאי שראינו/רויטרס

לא כי הם אוהדי ארגנטינה, לא כי הם שונאים את כל השאר. כי במשך יותר מ-18 שנה אנחנו נהנים מהכדורגלן מסי. מהקסמים, השערים, המסירות, הבישולים, הדריבלים, הבעיטות החופשיות. מהגאונות במהלכים רבים שלו. אז עכשיו אנחנו - העולם - בעדו.

אין איך לנצח את הוויכוח של מי הגדול בכל הזמנים. במשך שנים טענו נגד מסי שאינו מראדונה, כי אין לו את האופי שלו, הוא לא הוביל את הנבחרת לזכייה במונדיאל, ובעיקר, אין לו את הגביע עצמו. עכשיו גם הטיעונים האלה נמחו. למול עינינו ראינו את המראדוניזציה שעבר מסי, עם המנהיגות, חיפוש הקונפליקט מול יריבים ושופטים, ההתעלות ברגעי ההכרעה. ועדיין - זה לא מה שיקבע. כי זה כדורגל, וכדורגל זה רגש. ואם נולדת בשנות השבעים, ומראדונה הוא הזיכרון הראשון שלך לכדורגל של קסמים, כנראה שהוא ישאר עבורך הגדול מכולם.

בגמר 2022, כמו בכל משחקי הנוק אאוט בטורניר הזה, מסי לקח את ארגנטינה על כתפיו. אלה שנראה היה שהן נשמטות מעט יותר בכל פעם שארגנטינה הגיעה לצומת מרכזי בגביע העולמי בעבר. הוא כבש בכל שלב, הוא בעט ראשון בסדרות הפנדלים שלה. הוא ביקש את הכדור, הוא ירד לעזור בהגנה, הוא עשה הכול. הוא נבחר לשחקן הטורניר והוא הניף, לבדו, את הגביע.

בקטאר קיבלנו את המסי הכי ארגנטינאי שראינו. המונדיאל הוא טורניר שבבסיסו הוא תחרות בין לאומים ועמים שונים. אך הגלובליזציה, ההגירה והמלחמות שהובילו לפליטים אינספור בעשרות השנים האחרונות, הביאו לנבחרות מעורבות ולשאלות זהות קשות בתוך הנבחרות והמדינות עצמן. אצל מסי ראינו את ההזדהות הכי גדולה עם הדגל וההמנון הארגנטינאי. יכול להיות שזה קורה רק כעת, כשמסי רחוק מהמקום שנראה היה כמו הבית הראשון שלו בפועל. אולי רק אחרי עזיבת ברצלונה והמעבר לפריז, מסי יכול היה לאפשר לזהות הארגנטינאית להפוך לדומיננטית. לתת לארגנטינאי שבו לצאת, כי אינו עוד ברצלונאי - אלא בן ארגנטינה.

ב-2009 מסי הוביל את ברצלונה לזכייה בליגת האלופות, זה היה תואר האלופות הראשון שהוא היה הכוכב הגדול בו (2006 עדיין היה רונאלדיניו). הוא היה הדמות שהביאה הכי הרבה נערי בר מצווה לחגוג את יום הולדתם בברצלונה. וכעת, במלאות בר מצווה שנים לאותה זכייה ראשונית, מסי משלים את המעגל. לא עם ברצלונה, עכשיו, סוף סוף, עם ארגנטינה.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

הטיפול שמאריך את חייהם של חולי סרטן ריאה

בשיתוף העמותה הישראלית לסרטן ריאה
ליונל סקאלוני מאמן נבחרת ארגנטינה עם גביע העולם, מונדיאל 2022. רויטרס
"כי סקאלוני הוא לא עוד מאמן שחושב איך לא להפסיד. המעז מנצח, וסקאלוני העז"/רויטרס

2. סקאלוני

מסי לא זכה בגביע לבד. מסביבו עבדה חבורת שחקנים שהבינה שהגדולה שלה, ושל כל אחד בפני עצמו, תהיה לבטל כל אגו וכל מחשבה להצלחה אישית, למען מסי. דה פול ואנסו פרננדס היו לשומרים אישיים שלו, אלברס סיים את ההתקפות שהוא החל. הכל התחיל אצל מסי, הכל נגמר אצלו.

בגמר זה לא היה רק הוא. אנחל די מריה חזר להרכב (פתח בכל משחקי הבית המוקדם ונפצע, שיחק כעשר דקות מול הולנד ונח מול קרואטיה). הוא היה נהדר ומשמעותי בשערים. המחמאות בהחזרה שלו להרכב מגיעות לליונל סקאלוני. כמה פעמים ראינו את המאמנים שבמשחק כל כך מכריע יעדיפו ללכת על בטוח. נגד הולנד הוא שיחק עם שלושה בלמים, נגד קרואטיה עיבה את הקישור. בגמר סקאלוני ויתר על פארדס באמצע עבור די מריה. תארו לכם שבדקה ה-30 התוצאה היא 0:2 לצרפת מצמד של גריזמן: סקאלוני מוצג כאשם במצב ולמה הוא בכלל צריך היה להתחכם?

למה? כי סקאלוני הוא לא עוד מאמן שחושב איך לא להפסיד. המעז מנצח, וסקאלוני העז. הוא הוסיף את די מריה, הכוכב השני הכי גדול בנבחרת שלו אמנם אך בוודאי לא כשיר ל-90 דקות, והוסיף עוד התקפה. היה בזה לא מעט היגיון: היה ברור שארגנטינה תחזיק בכדור ותיזום, צרפת תתגונן ותשחק על מתפרצות כפי שעשתה גם מול מרוקו ואנגליה. ובכל זאת, זה דורש אומץ. וסקאלוני חשב התקפה, וקיבל את המגיע לו על כך.

גמר מונדיאל 2022: קיליאן אמבפה, שחקן נבחרת צרפת. GettyImages
האיש שבא לרשת את מסי והוכיח שוב איזה שחקן הירואי הוא. קיליאן אמבפה/GettyImages

3. אמבפה

שלושער בגמר. 12 שערים בשני טורנירים, כשלפניו, כנראה, עוד כשלושה. המלך הבא, האיש שבא לנשל את מסי מכסאו. קיליאן אמבפה כבש אמש שלושה פנדלים וארבעה שערים בסך הכל. אם חבריו היו בועטים טוב יותר (או שהשוער שלה היה יותר משמעותי בסדרת דו קרב הפנדלים) הוא היה מניף גביע עולמי שני לפני גיל 24. ההשוואה לא הייתה מול מסי או רונאלדו, היא הייתה מול פלה. אולי היא עוד תהיה, אין לדעת מה יהיה בעתיד, אבל ככה זה נראה. אמבפה מהיר, חד, מדויק. והוא קודם כל נהנה. בכל מהלך שלו ההנאה נוטפת ממנו. בכל דריבל רואים את הילד שקיבל כדור ואת ההזדמנות לשחק.

אמבפה גם הראה שיש לו מן האופי של הגדולים ביותר. גם אם 70 דקות הוא לא ממש הורגש. זה התווסף לשני המשחקים הקודמים שאף בהם הוא לא בלט. אבל אז הוא לקח את המשחק אליו. נבחרת צרפת הנוכחית היא לא נבחרת מבריקה, אבל דשאן גורם לה לשחק על החוזקות של החלוץ שלה. כמו ששנים רבות רונאלדו לקח אחריות על קבוצותיו, כמו גם מסי ושחקנים גדולים אחרים, כך עושה אמבפה עם נבחרת צרפת. וזה לפני שחגג 24, כאמור.

הפעם זה לא הספיק לזכייה, בפנדלים זה גם עניין של מזל. אך צרפת הראתה לנו בדור האחרון שהיא מדינת הכדורגל הטובה והחזקה ביותר: זה בא לידי ביטוי בכמות התארים הבינלאומיים, בכישרונות שהיא ייצרה, ובסגל העמוק שברשותה. לאמבפה יהיו הזדמנויות נוספות להוביל את צרפת לתארים. בעוד שנה וחצי בגרמניה, למשל.

כריסטיאנו רונאלדו שחקן נבחרת פורטוגל בוכה לאחר ההדחה. רויטרס
נראה כמו שמשון הגיבור שאיבד את כוחותיו. רונאלדו/רויטרס

4. התופעות

בבואנו לסכם את הטורניר הנפלא שהסתיים, אנחנו נזכרים במספר תופעות שליוו אותנו: הקהל הדרום אמריקאי והערבי היה דומיננטי מאד. זה היה שילוב של החרם האירופי, שחדר גם לחלק מהנבחרות עצמן ופגע בהן מקצועית, לצד המיקום של המונדיאל עצמו. המונדיאל הערבי הראשון הביא קהל אזורי, שדחף את ערב הסעודית, טוניסיה וקטאר, ואחרי הדחתן התאחד מאחורי מרוקו. הקהל הארגנטינאי היה הטוב בטורניר ובלט הרבה מעל כולם.

מונדיאל הדמעות זה היה, ולא רק דמעות האושר בסיום הגמר. נפרדנו בדמעות, של הכוכבים ושלנו האוהדים, מרונאלדו שנראה כמו שמשון הגיבור שאיבד את כוחותיו ואפילו בנבחרת איבד את מקומו בהרכב. מלואיס סוארס, שכבש ב-11 עונות שונות יותר מ-30 שערים בעונה, בפרידה שכולה קריסה מנטאלית מפוארת שלא נראו רבות כמוה. לאורוגוואי היה עוד כ-15 דקות לכבוש שער נוסף שיעלה אותה שלב, אך במקום זאת כמעט כל שחקני הספסל שלה, בראשות סוארס, נשברו ובכו הרבה לפני שריקת הסיום.

נפרדנו מלבנדובסקי, שבכה אחרי שכבש סוף סוף במונדיאל, אך לא יכל לעזור לפולין הבינונית. מתומאס מולר, שהקריסה שלו במנשאפט הולכת במקביל לקריסת הנבחרת. ונפרדנו גם מלוקה מודריץ', גאון הכדורגל הקרואטי, שעוזב בראש מורם, אחרי שהוביל את מדינתו הקטנה לחצי גמר שני ברציפות והפעם למקום השלישי.

בטורניר הזה נבחרת אפריקאית ראשונה הגיעה לחצי הגמר. מרוקו הייתה הצלחה פנומנלית, והיא עשתה את זה קודם כל בזכות מאמנה וליד רגראגי. לראשונה בהיסטוריה כל חמש הנבחרות האפריקאיות הגיעו עם מאמן מקומי בראשן, וההצלחה של מרוקו אולי תקדם את המאמן המקומי גם בארצות העולם השלישי.

מבחינה מקצועית נהננו מחזרתו של חלוץ ה-9 הקלאסי. אחרי עשור ויותר של חיסול מעמד החלוץ כפי שהכרנו אותו בעבר, "חלוץ מזויף", שחקני כנף שנכנסו לאמצע ועוד מגוון המצאות וחידושים, הפעם קיבלנו חלוצים דומיננטים שגם כבשו לא מעט: אוליבייה ז'ירו, יוסף א-נסירי, ואוט וחהורסט, ליבאיה ופטקוביץ ואחרים הזכירו לנו כמה אנחנו אוהבים את השחקן שעושה את הדבר הכי חשוב במשחק: להבקיע שערים.

תחייתו מחדש של ה-9 מגיעה עם חזרתו לשימוש של ה-4-3-3 אצל לא מעט נבחרות. אם ביורו האחרון 16 מ-24 הנבחרות שיחקו במערך של שלושה בלמים, לרבע הגמר כאן העפילה רק אחת כזו (הולנד - אם כי ארגנטינה שינתה מערך בשלב הזה כדי להתאים עצמה. בשאר המשחקים לא שיחקה כך). חזרת המערך הזה החזירה גם את החלוץ המרכזי, הניזון מהגבהות מהאגפים של שחקני הכנף. ב-2022 נכבשו 45 שערים כתוצאה מקרוסים, לעומת 24 כאלה בטורניר ב-2018.

אחות של רונאלדו עקצה: "המונדיאל הגרוע אי פעם, אמבפה מדהים"
מקרון ניחם את אמבפה בסיום, דשאן: "ייקח זמן לעכל את מה שקרה"
"איפה מסי? הוא עם הגביע!": התפילות, הדמעות והשמחה בארגנטינה

תומאס מולר שחקן נבחרת גרמניה עם אנטוניו רודיגר. רויטרס
גם נבחרת גרמניה עוד תחזור לקדמת הבמה. תהיו בטוחים/רויטרס

5. סיכום

עשרים שנה אחרי שברזיל זכתה במונדיאל, יש שוב זוכה מדרום אמריקה. השליטה האירופית נסדקה מעט, אך אין למהר במסקנות לגבי העתיד. גרמניה כבר הקימה ועדה שתבחן מה צריך לשפר בכדורגל המקומי, בפעם שעברה שהיא עשתה את זה, זה הביא אותה לזכייה במונדיאל. בספרד, בלגיה, פורטוגל, הולנד ודנמרק ימשיכו לצמוח שחקנים ומאמנים מובילים. איטליה, נורבגיה ושבדיה לא היו איתנו הפעם, הן עוד יחזרו.

ראינו כדורגל מהפנט לעיתים, היו דרמות רבות, וגם משחקים מרגשים. דור אחד הולך, אך הדור הבא כבר כאן. ג'וד בלינגהאם, ג'מאל מוסיאלה, פיל פודן, קודי גאקפו, אנסו פרננדס, אדוארדו קמבינגה וקיליאן אמבפה אחד מבטיחים לנו שכדורגל אדיר ונפלא יהיה כאן גם מחר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully