"אין לי כרטיסים למשחקים בכלל", אומר לוואלה! ספורט אסקנדר רחימי, צעיר תוניסאי שהגיע למוסקבה מתוניס, כשבוע לפני המונדיאל. "באתי לפה לחפש. אני חייב לתפוס משחק אחד שלנו, כן? אבל קודם כל חייב לראות את סלאח. אפילו סתם ברחוב, דרך אוטובוס או משהו. הוא לא נורמלי האיש הזה, ומה שהוא עשה לערבים השנה, אף אחד לא עשה".
מונדיאל 2018 הוא טורניר עם חשיבות עצומה בעולם הערבי. לא רק בשל העובדה שארבע נבחרות ערביות - מצרים, טוניסיה, מרוקו וסעודיה - משתתפות בו, אלא בגלל העיתוי שלו, שמגיע אחרי שנים שבהם עובר האיזור מהפיכות, מלחמות, הפיכות, והכדורגל - נמצא במרכז של הדברים, כשהמון פוליטיקה, זהויות מתנגשות וסוגיות חברתיות משפיעות עליו ומושפעות ממנו בתהליך.
בעוד עשרות אלפים מצפון אפריקה והמזרח התיכון עושים את דרכם לרוסיה כדי לתמוך בנבחרות השונות, שווה להתעכב על הרקע הפוליטי והחברתי במדינות אלו, ומה אפשר ללמוד מרגשות האוהדים, ערב תחילת המשחקים.
עוד בנושא
כל מה שצריך לדעת על מונדיאל 2018 בוואלה! ספורט
לחלק השני של הכתבה: על נבחרות טוניסיה ומרוקו
אורי לוי על הנבחרות הערביות המפורסמות בתולדות המונדיאל
סקר חדש ומפתיע: באיזו מדינה הכדורגל הכי פופולרי?
להתגבר על פורט סעיד
הרבה לפני שסלאח הפך לסמל כל ערבי שגורם גם לנער מתוניס להשתגע בגללו, הכדורגל המצרי נשען על פירמידה דמיונית, עם שלוש דפנות כאשר כל אחת מייצגת משהו אחר.
הדופן הראשונה בפירמידה זו היא אל-אהלי, מועדון העל של מצרים והאלופה הכמעט נצחית. אל-אהלי ('הלאום', 'המשפחה שלי') הוקמה בתחילת המאה ה-20 ע"י סטודנטים אידאליסטים שמאסו בעול הקולוניאליזם הבריטי במדינה, תחת הסיסמא "מועדון מצרי, עבור מצרים". למרות שהפכה לזוללת תארים ברמה בינלאומית (כ-117 תארים מקומיים ובינלאומיים בהיסטוריה. הכי הרבה מבין מועדוני העולם), למועדון הכי פופולרי במדינה, באפריקה ובעולם הערבי, אל-אהלי שמרה על הזהות הפוליטית-חברתית שלה במצרים כמועדון המסמל אי-אמון בשלטון, הקבוצה של פשוטי העם וקשי היום.
בצד השני של העיר יושבת הדופן השניה - זמאלק. זמאלק הוקמה כמה שנים אחרי אל-אהלי, כקבוצה של הזרים במצרים. שגרירים, עיתונאים, נספחים קולוניאליים ובוהמיינים באופן כללי, הקנו למועדון שנקרא על שם הרובע הטוב של העיר, את זהותו ה'אליטיסטית'. עד כדי כך היתה מחוברת זמאלק לאליטה בקהיר, שלתקופה מסוימת קראו לקבוצה 'מועדון המלך פארוק', על שם שליט הבובה שהבריטים הציבו במצרים, עת העניקו עצמאות למדינה בשנות ה-20 של המאה הקודמת. זמאלק הרבה פחות מצליחה מאל-אהלי מבחינת תארים, אך למועדון מיליוני אוהדים במצרים, באפריקה ובעולם הערבי.
השתיים מרכיבות יחדיו את אחת היריבויות החמות ביותר בעולם הכדורגל. העשירים מול העניים, העם מול האליטה, אדום נגד לבן. במצרים לא שואלים אם אתה אוהב כדורגל. "אל-אהלי או זמאלק?" זו השאלה. אם לא די בכך, המסורת מספרת שאוהדי אל-אהלי לא שותים חלב בימים של משחק, "כי לבן זה הצבע של זמאלק". עד לא מזמן, הדרבי של קהיר היה נחשב לאחד המשחקים הרותחים בעולם, עם פירוטכניקה מרהיבה, כוריאוגרפיה מושקעת ולא מעט אלימות.
הדופן השלישית של הפירמידה היא הנבחרת. אל מונתח'ב. בניגוד לקיצוניות שמייצרות שתי הקבוצות של קהיר, הנבחרת היא הגורם המאחד. לא משנה המצב הפוליטי, לא חשובה המתיחות. כאשר הנבחרת משחקת המצרים כולם תומכים בה. היא זו אשר מאחדת את המדינה המשוסעת סביב הדגל, ההמנון, הצבעים והקולות. בימים שלפני משחק ההעפלה של מצרים למונדיאל ראשון זה 28 שנים, שרר מתח עצום בין הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי לעם. אבל בדקה ה-94, כאשר מוחמד סלאח כבש את שער הניצחון ההיסטורי נגד קונגו ברזוויל, דמעות האושר של האוהדים המצרים התחברו עם המוטו של קמפיין ההעפלה היה "חלום 90 המיליון", והביא לפרץ של שמחה לאומית אדירה ששטף את הרחובות והרשתות.
למרות כל אלו, אי אפשר להבין את המהות של הכדורגל המצרי ללא ה-1.2.2012, היום בו רעדה האדמה מתחת לרגליו. משחק באצטדיון פורט סעיד בין אל-מסרי המקומית לאל-אהלי מקהיר, הסתיים בניצחון 1:3 למקומיים, אבל מה שחשוב היה הקונטקסט הקריטי. מצרים אז היתה עמוק בתוך המהפכה שהביא עמו האביב הערבי. הנשיא חוסני מובראכ התפטר לאור הפגנות הענק נגדו, נשפט למאסר עולם ונכלא. במדינה כונן אז משטר צבאי לאחר שהפרלמנט פוזר, אך בקרב העם לא שכח הזעם. ההפגנות המשיכו, וברקע התנהלה מערכת בחירות במלוא עוזה, כאשר האחים המוסלמים, תנועה סונית הדוגלת במדיניות הלכה איסלאמית, אנטי מערבית ואנטי ישראלית, התחזקה בסקרים בפופולריות חוצת מעמדות ומגזרים. אחד הכוחות הפעילים בהפגנות בכיכר תח'ריר היו ה'אולטראס אהלאווי', קבוצת האולטראס של אל-אהלי.
יחד עם אולטראס נוספים, אוהדיה היוו מעין זרועה מבצעת בהפגנות ובמאמצים להחלפת השלטון. מן העבר השני של המגרש עמדה אל-מסרי ('המצרי'), מועדון שאוהדיו מאז ומתמיד היו מזוהים עם הצבא, המשטרה ומשפחת מובראכ. משמע, מעבר ליריבות הספורטיבית והאיבה בין פורט-סעידים לקאהירים, אל-מסרי נגד אל-אהלי 2012 היה למעשה מפגש ישיר בין 'מורדים' ל'תומכי משטר', בזמן שלטון צבאי שמנהל מלחמת אזרחים.
עם שריקת הסיום פרצו אוהדי אל-מסרי לדשא ושאטו לכיוון היציע של אוהדי אל-אהלי, עם כל הבא ליד - מקלות, אבנים, דוקרנים, סכינים וטייזרים. השחקנים התפזרו בהיסטריה לכל מקום. ה'אהלאווי' שניסו לברוח, גילו להפתעתם שהשוטרים אינם במקום, ושדלתות היציאה מן היציע שלהם נעולות. האורות עומעמו, ומה שנוצר ביציע היה 'גיא הריגה'. התוצאה: 74 הרוגים ומעל ל-500 פצועים. עשרות גופות הגיעו לדשא. חלק משחקני אל-אהלי ניסו לבצע החייאה באוהדים ביציע, ליד השער ובחדר ההלבשה. כאוס מטורף.
כל האירוע עבר בשידור ישיר בטלוויזיה, והיה ברור שמה שקורה הוא הרבה יותר מהידרדרות אלימה של משחק כדורגל. לסיפור מספר גרסאות. סיפור המסגרת, טוען לאלימות של אוהדי אל-מסרי, שכאמור מזוהים עם השלטון הישן, כנגד אוהדי אל אהלי המזוהים עם המהפכה, האביב הערבי ועליית האחים המוסלמים. הסברה השניה, הנפוצה ביותר, טוענת למעורבות ישירה של הצבא והמשטרה, שתכננו את הפרעות בתיאום עם אוהדי אל מסרי ואף סייעו להם כ'סמויים', כנגד ה'אהלאווי'. הגרסה השלישית, והספקולטיבית ביותר מבין השלוש, היא שמתכנני האירוע היו מקרב האחים המוסלמים עצמם, ששאפו לזעזע את העם שהיה ששקע בהלך רוח 'מהפכני', לקעקע את תדמית תומכי מובראכ, ולהשיג כוח פוליטי ולגיטימציה ציבורית על מנת להבטיח שהמשטר הישן לא יחזור, מה שאכן קרה בבחירות הבאות. מוחמד מורסי, מועמד האחים המוסלמים נבחר כארבעה חודשים אחר כך, תוך כדי שהוא 'משחק' על המחדל המשטרה והצבא באסון, ואף רמז על מעורבותם הפעילה באסון כ"נציגי המשטר הישן".
ה-1.2 הפך להיות יום אבל עממי במצרים בו מתקיימות אזכרות ענק, בהן מביעים אי אמון חריף בשלטון. בעקבות האסון הכדורגל במצרים הופסק לשנתיים, הוקפאו העברות שחקנים ושגרת כדורגל מקצועני חדלה להתקיים. לאחר מספר נסיונות כושלים שגבו חיי אדם נוספים, מאז, משחקי הליגה המצרית מתנהלים בדלתיים סגורות.
אבל לא כל השלכות האסון שליליות. מוחמד סלאח, שבאותם ימים, כשחקן אל-מוקאווילון אל-ערב הקטנה מקהיר, רק סומן בתור הדבר הגדול הבא של הליגה המצרית, למעשה נידון לחיסול הקריירה. אל-אהלי וזמאלק הגדולות לא יכלו לרכוש אותו, ועם ביטול הליגה, הסיכוי שלו לפרוץ היה קלוש. בדיוק אז, הוא קיבל את הזימון לנבחרת עד גיל 23 וכרטיס טיסה לשוויץ, שם התקיים מחנה אימונים של המצרים לקראת אולימפיאדת לונדון. באותו מחנה הנבחרת שיחקה נגד האלופה השוויצרית באזל, שהתרשמה ממנו, וגם החתימה אותו. כך למעשה, בנסיבות מצערות, אסון פורט סעיד הוא בין הדברים שאיפשרו לסלאח לחתום באירופה כבר בגיל 19, לשחק ברמה גבוהה בגיל צעיר, ולהתפתח לכוכב העל שהוא היום.
בונים פרמיירליג וחולמים להפתיע
"אני מאוד אופטימי. אף אחד לא נותן לנו סיכוי, השחקנים שלנו אכזבו בהשאלות שלהם בספרד, אבל האמת היא שאת רוסיה אפשר להפתיע במשחק הראשון, הם חלשים וחוששים, ונגד מצרים, זה דרבי ערבי, אז הכל פתוח", אמר לי ח'אלד עבד אל רחמן, אוהד סעודי עם חיוך ענק מחוץ לאצטדיון לוז'ניקי.
אפשר להבין אותו. לא בגלל היכולת של הנבחרת שלו, נהפוכו - לסעודים אין הרבה מה להפסיד במונדיאל הזה. סוכנויות ההימורים נותנות להם את הסיכויים הנמוכים ביותר יחד עם פנמה החלשה, וכפי שח'אלד הזכיר - זו לא היתה עונה טובה עבור הכוכבים הגדולים של סעודיה. בעסקה גרנדיוזית והזויה, בינואר האחרון עשרה שחקנים סעודים מובילים חתמו בקבוצות מהליגה הספרדית הראשונה והשנייה.
הרעיון היה שכוכבי הנבחרת כגון פאהד אל-מוולאד, סאלם אל-דווסארי ויחיא אל-שהרי יתאמנו ברמה גבוהה, ויצברו ניסיון אירופי לפני המונדיאל. בתמורה קיבל כל מועדון כמיליון דולר, וחשיפה בשוק אוהדי הספורט הסעודים הגדול והאטרקטיבי. את העסקה קידם לא אחר מאשר תורכי אל-שייח', הדמות החזקה ביותר בכדורגל הערבי בשנה האחרונה.
אל-שייח', 36, בן למשפחת המלוכה הסעודית, שקיבל לידיו את משרד הספורט, התאחדות הכדורגל המקומית ואת ארגון הספורט האיסלאמי, הוא אדם שאוהב ספורט ויודע לבחוש בו. אחת משאיפותיו היא לראות את הליגה הסעודית הופכת לפרמיירליג של אסיה והמזרח התיכון. הוא מעורה בכל מה שקורה בארבע הקבוצות הגדולות בסעודיה: אל-הלאל ואל-נאסר מריאד, ואל-אהלי ואיתיחאד של ג'דה. מזרים כספים, מסייע בהחתמת כוכבים גדולים, מאשר מסדר והכל. והולך לו.
סעודיה כיום היא מוקד משיכה שאין שני לו מבחינת השחקן הערבי הממוצע. הכסף, התנאים והרמה היחסית גבוהה בליגה עושות את שלהן. אל-שייח' הוא דמות דומיננטית במרחב הערבי הספורטיבי בכלל. הוא סייע כלכלית לאל-אהלי המצרית, והפך להיות נשיא כבוד של המועדון. סעודי כנשיא כבוד של מועדון מצרי. עד כדי כך הוא חזק.
לצערו של אל-שייח' הקבוצות הספרדיות כמעט ולא שיתפו את השחקנים הסעודים, והעניין הפך לפארסה, בייחוד בשנת מונדיאל כאשר הסעודים ציפו לקבל את הכשרונות שלהם בכושר שיא לקראת המונדיאל. אם זה לא מספיק, הסעודים החליפו שלושה מאמנים מאז הבטיחו את העפלתם למונדיאל בסוף 2017. ברט ואן מרוויק ההולנדי שהוביל אותה במוקדמות פוטר אחרי שלא הסכים לגור במדינה, אדגרדו באוסה הארגנטינה נחטף מאיחוד האמירויות השכנה אבל נחתך אחרי שלושה חודשים ובמקומו הוחתם ארגנטינאי נוסף, חואן אנטוניו פיצי, והוא מי שיוליך את הסעודים במונדיאל הנוכחי.
במשחקי ההכנה האחרונים זה נראה לא רע כאשר הסעודים הקשו מאוד על איטליה וגרמניה וכבשו שער בכל אחד מהמשחקים. "אני הופתעתי מהיכולת", הוסיף אותו ח'אלד שהוזכר קודם. "השער נגד איטליה הגיע אחרי לחץ טוב של פאהד, חילוץ ואסיסט של סאלם וסיומת של יחיא שעבר את דונארומה וכבש. כשראיתי את זה אמרתי שאולי הזמן בספרד עשה משהו טוב", הוא שיתף במחשבות.
בין אם החזון של ח'אלד יתממש או לא, סעודיה נמצאת בנקודה אחרת ממה שהתחילה את המסע לרוסיה. הרפורמות של הנסיך מוחמד בן סלמאן כללו היסטוריה בכדורגל המקומי כאשר לראשונה - נשים סעודיות נכחו באצטדיונים למשחק גברים. בין אם התופעה תמשיך בעונה הקרובה או לא, ניכר שהכדורגל גם הוא חלק מגל השינויים שהסעודים עוברים, כחלק ממהלך גדול יותר במזרח התיכון שמהותו לבלום את איראן, איתה היא עדיין נמצאת במערכה ניטשת במלחמת האזרחים בתימן, ומתמודדת עם מספר מחאות קטנות מבית, שממשיכות כשריד כמעט אחרון לתופעת האביב הערבי שהתחוללה במדינה ב-2011, אז המונים הפגינו נגד המלוכה של משפחת סעוד.
לחלק השני של הכתבה: על נבחרות טוניסיה ומרוקו
בית א'
קבוצה משחקים נצחונות תיקו הפסדים שערים נקודות 1 אורוגוואי3 3 0 0 0-5 9 2 רוסיה3 2 0 1 4-8 6 3 ערב הסעודית3 1 0 2 7-2 3 4 מצרים3 0 0 3 6-2 0