פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

        הפריחה שאחרי האביב: שליחנו למונדיאל על נבחרות מרוקו וטוניסיה

        "ממש לא מפריע לי שהשחקנים שלנו לא נולדו במרוקו. שיהיה בלגי, צרפתי, יהודי. העיקר שיאהב את מרוקו", אומר אוהד לשליחנו לרוסיה. כיצד באמת משתקף האביב הערבי ברחובות באביב הערבי במונדיאל. בחלק 2: מרוקו וטוניסיה. כולל הסבר למה הם ואנחנו לא. צפו בדיווח ממוסקבה

        הפריחה שאחרי האביב: שליחנו למונדיאל על נבחרות מרוקו וטוניסיה

        לחדשות וסיפורים נוספים אודות כדורגל במזרח התיכון ועוד, עקבו אחרי אורי לוי - BabaGol בטוויטר

        אי אפשר לדבר על האביב הערבי בכדורגל בלי להזכיר את טוניסיה. ב-17 בדצמבר 2010, מוחמד בועזיזי, סוחר רחוב תוניסאי מפרברי הבירה תוניס, הצית את עצמו בזמן הפגנה נגד השחיתות והנשיא זין אבידין בן עלי, ששלט כ-23 שנים במדינה, וסחף את המזרח התיכון כולו לגל של הפגנות, אלימות יותר ופחות, כנגד המשטרים ארוכי השנים, בדרישה לדמוקרטיה, זכויות אדם, חירות כלכלית, תעסוקה והחלפת שלטון.

        ההפגנות הובילו לנסיונות הפיכה, הפיכות של ממש ומהפיכות חברתיות במספר מדינות באיזור. תוניסיה היא למעשה המדינה היחידה, נכון לעכשיו, שבה המחאה הובילה לדמוקרטיה. בסקר הלאומי האחרון, כ-92% מאוכלוסיית המדינה העידה שבעיניה דמוקרטיה היא שיטת השלטון המועדפת, ועדיין - תוניסיה היא יצואנית מספר אחת של פעילי המדינה האסלאמית. עד היום קרוב ל-6,000 פעילים דאע"ש. כך שלצד התסיסה הפוליטית במדינה, קיימת גם תסיסה דתית חזקה. וכן, למערבולת הזו, נכנס גם הכדורגל.

        הכדורגל התוניסאי הוא אחת מהסצינות הבולטות בצפון אפריקה. גם כן, בדומה למה שהיה בעבר הדרבי של קהיר, התפאורות המקוריות, האבוקות וקבוצות האולטראס, הן אלו שנותנות את הטון. בדומה לאל-אהלי, גם האוהדים של אספרנסה דה תוניס, קלאב אפריקאן ואטואל דו סאהל, לקחו חלק בהפגנות האביב הערבי, ועד היום קיים אי אמון בין מנהיגי אותם ארגוני אוהדים לתקשורת - שלטענתם לא סיקרה את האירועים כהלכה.

        הליגה עצמה היא ליגה חזקה עם מועדונים שהם חברי קבע במפעלים האפריקאים, ומהווים קרש קפיצה לאירופה, בעיקר לליגה הצרפתית.

        תוניסיה נחשבת לנבחרת סולידית באפריקה, שזכתה רק באליפות אפריקה אחת, כשאירחה את הטורניר בשנת 2004. שועלי המדבר מגיעים למונדיאל חמישי, בלי הרבה ציפיות, אחרי ששני הכוכבים הגדולים של הנבחרת, יוסף מסאקני וטהה חנייסי נפצעו. "אין לנו הרבה סיכוי וזה לא סוד", אומר לי כאן ברוסיה אסקנדר, אוהד טוניסאי. "אבל אנחנו באים כדי להנות מהאווירה, לתמוך בנבחרת, להביא קצת מהאופי שלנו לטורניר. זה תוניסאים. ככה אנחנו בכל העולם. תהיה בטוח שישמו לב אלינו. בלי קשר לזה שלחלק אין כרטיסים בכלל".

        עוד בנושא

        כל מה שצריך לדעת על מונדיאל 2018 בוואלה! ספורט
        לחלק הראשון של הכתבה: אורי לוי על מצרים וערב הסעודית
        אורי לוי על הנבחרות הערביות המפורסמות בתולדות המונדיאל
        סקר חדש ומפתיע: באיזו מדינה הכדורגל הכי פופולרי?

        סאבר חליפה שחקן נבחרת טוניסיה (GettyImages)
        הכדורגל נכנס למערבולת הדתית והפוליטית. סאבר חליפה (צילום: GettyImages)

        בשני המונדיאלים הקודמים, 2010 ו- 2014, אלג'יריה חשפה מודל חדשני לכינון נבחרת צפון אפריקאית: שילוב בניהם המוכשרים של מהגרים שעזבו את המדינה לאירופה, אך לא זכו למקום בנבחרת של ארץ מולדתם. כך האלג'יראים, עם סגל שרק שניים ממנו נולדו באלג'יריה עצמה וצמחו בכדורגל המקומי, עלתה לשמינית הגמר ואף גררה את גרמניה להארכה מותחת עד שהפסידה 2:1. הטעות של אלג'יריה היתה שלא השכילה להשתמש באיכות המקצועית שהביאו בני המהגרים לנבחרת גם בליגה המקומית.

        כך, אותה איכות שאפיינה את הנבחרת לא חלחלה לדור העתיד שגדל במדינה, ולהצלחה לא נוצרה המשכיות. עד כדי כך, שלפני שנתיים ההתאחדות האלג'יראית החליטה שבליגה לא ישחקו זרים למשך תקופה, כדי שיהיה אפשר לקדם את השחקן המקומי. הנבחרת עצמה הדרדרה על אף השמות הגדולים שמשחקים בה, וכשלה הן באליפות אפריקה האחרונה והן בהעפלה למונדיאל.

        מי שאימצה את המודל האלג'יראי ושדרגה אותו, היא מרוקו. אריות האטלס חוזרים למונדיאל בהדרכתו של הרווה רנאר הצרפתי, המאמן הראשון לזכות בשתי אליפויות אפריקה עם נבחרות שונות (זמביה 2012, חוף השנהב 2015), שמאגד נבחרת שרק 8 משחקניה נולדו במדינה. בין השמות הבכירים ניתן למצוא את מהדי בנעטיה, יליד צרפת ובלם יובנטוס, אשרף חכימי, מגנה הצעיר של ריאל מדריד ויליד ספרד, ומעל כולם כולם חכים זייש, יליד הולנד ושחקן אייאקס, שנבחר לשחקן השנה בארדיוויזה ובשלוש מתוך ארבע השנים האחרונות זכה במלך הבישולים של הליגה. זייש ייצג את הולנד בכל הנבחרות הצעירות, אך כאשר בגר החליט לייצג את הנבחרת של הולדת הוריו. "צריך להיות מטומטמם כדי להעדיף את נבחרת מרוקו על פני נבחרת הולנד", אמר עליו בזמנו מרקו ואן באסטן הגדול. עוד מספר ימים זייש יוליך נבחרת במונדיאל, בעוד ההולנדים יראו אותו בטלוויזיה.

        אך המרוקאים לא מסתפקים בשדרוג סגל הנבחרת בלבד. בני מהגרים רבים עושים בשנתיים האחרונות את הדרך לקבוצות בליגה המרוקאית. מי שהתחיל עם הפרויקט הזה הוא סאעד נסירי, נשיא ווידאד קזבלנקה שבמטרה להפוך את המועדון שלו לטוב באפריקה, נסע להולנד, בלגיה וצרפת בנסיונות למצוא צעירים מרוקאים שירצו להצטרף לפרוייקט. זה עבד לא רע. ווידאד זכתה באליפות אפריקה אחרי ניצחון על אל-אהלי המצרית, אך גם פתחה פתח לעוד מועדונים לעשות סקאוטינג בקרב מרוקאים אירופאים. האחרון שבהם, מוניר אל-חמדאוי, ששיחק באיאקס וזכה עם אלקמאאר באליפות הולנד לפני שנים, שחתם באלופה החדשה איתיחאד טנג'יר.

        תופעה זו לא מפחיתה מההזדהות של הקהל עם הנבחרת או הקבוצות. נהפוכו.

        "אני מאגאדיר, אבל הכרתי כאן הרבה חברים מצרפת ובלגיה", מספר איוב פאג'רי, אוהד מרוקאי שפגשתי במוסקבה. איוב עשה מהדרך לרוסיה טיול של ממש ועבר בספרד, צרפת וגרמניה עד שעלה על המטוס לרוסיה. מכאן ימשיך לסנט פטרסבורג למשחק של נבחרתו מול איראן. "במדינה כולם משתגעים מהמונדיאל. כבר כמה חודשים שכל העיר מעוטרת בשלטים שמכינים את האנשים לקיץ, ואני מאמין שלפחות 10,000 מרוקאים יגיעו לפה. זה לא כולל את המרוקאים-האירופאים שיגיעו ממדינות אחרות ביבשת. לפי דעתי יהיו יותר משלושים אלף מרוקאים במונדיאל הזה. מכל פינה בעולם".

        'וזה לא מפריע לך שחלק עצום מהשחקנים לא נולדו במרוקו?', שאלתי. "ממש לא. מבחינתי זה יכול להיות מרוקאי הולנדי, בלגי, צרפתי, הודי, יהודי. הכל. אם הוא אוהב את מרוקו, מרגיש מרוקאי והוא שחקן טוב - אנחנו אוהבים אותו ורוצים אותו אצלנו".

        שחקן נבחרת מרוקו חכים זייש (רויטרס)
        אז מי המטומטם עכשיו? חכים זייש (צילום: רויטרס)

        אי אפשר לשים קו מקשר אחד ויחיד, או תבנית כזו או אחרת שאפשר לומר שהיא היא סוד ההצלחה של הנבחרות הערביות השונות שהעפילו למונדיאל, אבל אי אפשר להתעלם מהרנסנס של הכדורגל הערבי, שקיבל ביטוי גם במדינות אחרות. בסוריה, בין 2015 ל-2017, התנהל לו אחד מהקמפיינים המרשימים ביותר אי פעם במוקדמות מונדיאל. סוריה לא היתה רחוקה מהעפלה, ורק קורה בדקה 120 מול אוסטרליה לא שלחה אותה למשחקי הפלייאוף מול הונדורס. המסע המוצלח שלה שימש את הנשיא בשאר אל-אסד ככלי לניקוי שמו ולגיוס לגיטימציה פוליטית גלובלית על רקע דיווחים על פשעי מלחמה שמשטרו ביצע באזרחים בזמן מלחמת האזרחים המתחוללת במדינה. אבל אם התקדמות הקמפיין, הכדורגל וההצלחה הובילו לביטויי רגשות ותחושת הזדהות עצומה בקרב פליטים, מורדים וסורים בכלל.

        כך גם בעיראק, אליה הוחזר השנה הכדורגל הבינלאומי באופן רשמי ומלא לאחר שמ-1990 המדינה סבלה מאיסור הולך וחוזר לאירוח של משחקי הנבחרת במדינה. כאשר אוהדים לא יכולים לנופף בדגל שלהם, ולתמוך בנבחרת שלהם, הכדורגל הופך להיות סוג של פרי אסור. סמל לחופש, סמל לאומי, חלק בזהות שנאלם לו עם התחממות המלחמה. כשחזר השנה במשחקים בארביל, קרבאלה ובסרה הדבר הוביל להתעוררות לאומית גדולה וחיזוק מעמדה של הממשלה במדינה.

        בכל מדינה המשחק מקבל ביטוי אחר, וההצלחה, או התנופה, אמנם דומות, אך נובעות מגורמים משתנים.

        חשוב לזכור שמצרים, מרוקו ותוניסיה, הערביות האפריקאיות, העפילו גם בזכות חילופי דורות לא קלים ומאמנים כושלים בענקיות הכדורגל במערב אפריקה כמו חוף השנהב, גאנה וקמרון, כמו גם דרום אפריקה. שסעודיה היא בין הנבחרות החזקות באסיה כבר שנים, ועל אף השאפתנות של איחוד האמירויות והכוכב עומאר עבד אל-רחמן, או הרגשות העיראקיים, למעט איראן, שהיא כבר לסיפור אחר, אין לבזים הירוקים הרבה תחרות מבין מדינות המפרץ, או מערב אסיה בכלל.

        כישראלים, השאלה הזו מעסיקה רבים. 'כיצד ייתכן שהם כן במונדיאל ואנחנו לא?', ומתבקש לתת תשובה אחת ויחידה, שתארוז את כל המורכבויות השונות שיש במזרח התיכון, אל תוך הכדורגל ותאגד אותם בתוכו. נכון, ישראל משחקת באירופה, ויותר קשה עד בלתי אפשרי להעפיל משם. אבל זה יותר מזה. ממרוקו במערב ועד סעודיה במזרח, הכדורגל קשור קשר הדוק להלכי רוח חברתיים ופוליטיים, מהווה קרקע פורייה לתופעות בעלות משמעות חברתית ותרבותית, מקנה זהות ואפשרות לפרוץ מוסכמות, ותמיד מלא בתשוקה אמיתית וחסרת פשרות של ההמונים למשחק - במיוחד במשחקי נבחרת. משהו שאצלנו נעלם כמעט לגמרי.

        אחד הקוים המקבילים הברורים בין כל הנבחרות והמדינות, הוא חלום המונדיאל. כאן במוסקבה, החלום הזה חי ובועט. דווקא עכשיו אחרי שנים של מחאה, מלחמות אזרחים, נסיונות הפיכה, פליטים, זהויות שמשתנות, המונדיאל מגיע לאיזשהי פסגה בשינוי שעובר על המזרח התיכון וצפון אפריקה. זה חלום שמעמיד את המדינות והעמים הערביים בשורה אחת עם מדינות ועמי העולם, לא כבעייתיות או כנכשלות, אלא כחברות מן המניין ומתחרות שוות. כאן, רבים שוכחים מהצרות, מהמתחים והקונפליקטים ותומכים ב'נבחרת'. מהאוהד הפשוט והצעיר שחסך ולקח טרמפים כדי להגיע למוסקבה, בן המהגרים שנולד באירופה אבל מזדהה עם ארץ המוצא של הוריו, הפליט שברח ממלחמה, ועד השליטים שמרוויחים מזה הון פוליטי. ברמות שונות החלום הזה, הוא של כולם.

        שחקני מרוקו חוגגים את ההעפלה למונדיאל