סרט הוליוודי: על גמר המונדיאל הגדול בהיסטוריה של הכדורגל

איך מתחילים להסביר את הגמר הגדול בהיסטוריה של הכדורגל? ואולי של הספורט בכלל? את משחק
המונדיאלים הכי מטורף, עוצמתי, דרמטי, וכזה ששינה את ההיסטוריה של הענף? פשוט, דוחסים חודש שלם של משחקים, רגעים, הכרעות, יחד עם 12 שנה של הכנות למשחק אחד: גמר מונדיאל 2022.

יום ראשון של הגמר הצטלב עם יום העצמאות הקטארי. זה לא היה במקרה. הקטארים והוועדה
המארגנת תכננו את כך שזה ייצא כך עוד בשלבים המוקדמים של הצעת האירוח, אבל גם הם לא ידעו עד כמה קיצוני יהיה משחק הכדורגל שישוחק ביום השנה ה-51 של המדינה הקטנה הזו. מזג האוויר היה הפכפך ונע בין שמש נעימה לרוח קרירה, כאילו מרמז על יום סיום הולם לאחד המונדיאלים המותחים, ההפכפכים והלא צפויים שידע הכדורגל אי פעם.

שעות לפני המשחק, המטרו הקטארי הפך ל-subte: הרכבת התחתית בבואנוס איירס. עשרות אלפי
ארגנטינאים שרו וגרמו לדוחא להראות כמו קולוניה ארגנטינאית דמיונית. אבל העידוד שלהם לא היה
דמיוני. זה היה אמיתי לגמרי. השירים, האווירה, החגיגות. הכל היה שם. "לזכות במונדיאל הזה עבורנו יהיה כל כך חשוב", סיפרה האוהדת פרננדה שהגיעה מארגנטינה עם בעלה ושני בניה לפנות בוקר של יום ראשון. "המדינה שלנו לא במצב הכי טוב כרגע, וזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו. אנחנו רוצים להיות אלופי עולם, רוצים לראות את מסי זוכה בגביע, כי זה פשוט יספק לנו רגע אושר שלא היה לנו".

לעומת עשרות אלפי הארגנטינאים שנעו בתשוקה שנעה בין בכי לאושר בכל רגע נתון, כמה אלפים
בודדים של צרפתים עשו את הדרך לקטאר, וזה הורגש מהרגע הראשון באצטדיון לוסייל האייקוני. ההפתעה הגדולה בהרכב ארגנטינה היתה המערך ההתקפי של ליאונל סקאלוני והכללתו של אנחל די
מריה, ששותף לעשר דקות בשני המשחקים הקודמים של ארגנטינה, אבל גם זה היה רק רמז. רמז לכך
שכנראה, צפויות הפתעות.

אמנם זה היה המשחק עם האווירה הכי פחות "תוססת" כפי שצופה לה, בוודאי בהתחשב במשחקי רבע
הגמר נגד הולנד וחצי הגמר נגד קרואטיה, אבל כבר משלב ההמנונים, הארגנטינאים הכתיבו את הטון
וזה זלג וחלחל לדשא בארנה שהכילה קרוב לתשעים אלף צופים. ואז? אז התחיל "הגמר של העולמות". ארגנטינה מול צרפת, ליאונל מסי מול קיליאן אמבפה. אלה שרוצים לקחת את הגביע לראשונה מאז 1986 מול אלה שרוצים לעשות זאת בפעם השנייה ברציפות.

הגמר הגדול בכל הזמנים: ארגנטינה ניצחה את צרפת וזכתה במונדיאל
מסי שחקן הטורניר, מרטינס השוער המצטיין: ארגנטינה בדמעות
כמו עם מראדונה: בבואנוס איירס בכו מאושר. צפו בסרטונים
ברשת לא מצליחים להירגע: "משחק הכדורגל הגדול אי פעם"
אמבפה מירר בבכי על הספסל, מקרון ירד אל הדשא וניחם אותו
אמבפה בעקבות ג'ף הרסט והשיא של די מריה: המספרים מהגמר הגדול

ארגנטינה פתחה מצוין עם שתי הזדמנויות בפתיחה, וצרפת, בדיוק כמו מול מרוקו נתנה ליריבתה שלה
לשחק ולשלוט בקצב. זה לא היה חכם במיוחד. כי השונה בין שני המשחקים הוא שהיא לא כבשה אחרי
5 דקות, ושארגנטינה היא נבחרת הרבה יותר טובה ממרוקו. בדקה ה-20 זה נפתח. די מריה, שככל שחלפו הדקות התגלה כ'אס' בהרכב של סקאלוני, פרץ מצד שמאל, עבר את עוסמאן דמבלה, נפל ברחבה וזכה לפנדל. בהילוך החוזר ניכר היה שזו היתה שריקה גבולית מאוד, אך צוות ה-VAR לא התערב, ולכדור ניגש מסי.

מסי היה נראה לחוץ לפני הבעיטה, ניגב את הראש כאילו מנסה לתת לעצמו סטירה. רחש אחר עבר
בכל האצטדיון. בכל זאת, לשם כך התכנסו באמצע המזרח התיכון כ-50 אלף ארגנטינאים. מסי גלגל
לרשת באלגנטיות, עשה 0:1 לארגנטינה, ופתאום האצטדיון התחיל לזוז אחרת. "בארגנטינה נולדתי,
הארץ של דייגו וליאונל…" התחיל השיר של הטורניר לצבור תאוצה. לוסייל באמת הפך לבית של
ארגנטינה.

וזה לא עצר שם. בדקה ה-34 צרפת ניסתה לצאת להתקפה נדירה, שהפכה לאיבוד ומשם להתקפה
מתפרצת מדהימה בחמש מסירות של ארגנטינה. במהירות, בסטייל, שהסתיימה בבישול אדיר של מקאליסטר לדי מריה, שסיים ברשת. אותו שחקן שכבש לזכות ארגנטינה את השער המכריע שנתן לה את הקופה אמריקה 2021 בברזיל, היה זה שנתן את האות לחגיגות ארנגטינאיות. 0:2 ענק לארגנטינה,
והדמעות של די מריה התחילו לזלוג מעצמן, כשהוא משאיר רק כמה זוגות עיניים בודדות ויבשות
באצטדיון. ארגנטינה כבשה את השער מהמבצע הקבוצתי היפה בטורניר, יצירת אומנות ממש וזה היה נראה שזה פשוט הערב שלה. הטורניר שלה. בטח כשצרפת לא מצליחה לייצר בעיטה לשער, או אפילו להכנס לרחבה.

אלא שבדקה ה40 קרה רגע מכונן. דידייה דשאן עשה חילוף כפול כאשר דמבלה ואוליבייה ז'ירו הוחלפו בקולו מואני ומרכוס תוראם לתדהמת כל האצטדיון. דשאן הוא כנראה מאמן הנבחרות היחיד היחיד בעולם כיום שיכול לעשות חילוף כזה ושכולם, כולל השחקנים, יקבלו את זה בשלווה יחסית. זה היה חילוף טוב, כי למרות מה שהארגנטינאים חשבו, המשחק הזה היה רחוק מלהסתיים.

המחצית השניה נפתחה והמשחק המשיך בדיוק באותה מגמה. מה שמשך את תשומת הלב היא קרחת
ענקית שנפערה ביציע המכובדים, שפשוט לא חזרו למחצית השנייה. וככה יצא שבגמר המונדיאל, אלפי
כסאות נותרו ריקים לעשרים דקות תמימות. זה היה סימבולי ולא מחמיא למונדיאל הזה, שלאורך כל
החודש ניסה להאבק בקטלוג שלו כמונדיאל "פלסטיק", דווקא באירוע השיא סיפק רגע פלסטי ומביך
מאוד. ולא בפעם הראשונה הערב.

בדקה ה-60 האצטדיון קם על רגליו כשליאונל סקאלוני החליף את די מריה במרקוס אקוניה. קרוב ל-80
אלף איש מחאו כפיים ל"אטרייה", במעין סטנדינג אוביישן מוגזם טיפה יחסית לשלב במשחק. ועדיין די
מריה היה במשחק חייו. וזה היה ראוי להערכה.אבל ככל שהמשחק התקדם משהו קרה לארגנטינה. האינטנסיביות ירדה, וחמור מכך, היא איבדה את את האצבע על הדופק שהיא שמרה עליה לאורך המחצית הראשונה. בדקה ה-71 צרפת בעטה לראשונה במשחק אל עבר השער. אמבפה אמנם בעט לשמיים, אבל שוב, סיפק רמז לבאות.

כשכבר היה אפשר לשמוע את הקהל צועק "עולה, עולה.." עם כל מסירה של ארגנטינה, הגיעה הדקה ה-78. הכשלה ברחבת ארגנטינה, וצרפת קיבלה גם היא פנדל גבולי משהו. כאן, סופסוף נכנס לסיפור הגיבור של הדור החדש של כוכבי העל בכדורגל. קיליאן אמבפה, בקור רוח מפחיד, הבקיע ועשה 2:1, ופתאום אותה רוח שריחפה בלוסייל במשחק בין הולנד לארגנטינה, חזרהלהתנגן. תוך דקה, בדקה ה-80, מסי איבד את הכדור במרכז המגרש לקומאן, וצרפת יצאה למתפרצת בהתקפה מדהימה ולא פחות יפה מהשער השני של ארגנטינה, כשאמבפה, שכאמור לא היה קיים לאורך רוב המשחק ושני המשחקים שקדמו לגמר, מסיים בסטייל מתוך הרחבה.

2:2 מטורף פחות מעשר דקות לסיום! פה כבר התחילו הלבבות הארגנטינאים להסדק ואולי אפילו להיקרע. אפשר היה כמעט להרגיש את זה באצטדיון, איך עשרות אלפי אנשים מרגישים שהחלום שלהם, שהיה אצלם בכף היד ביד ממש עכשיו, הולך ובורח. שוב זה קורה לה, לארגנטינה. כמו מול הולנד היא מאבדת יתרון של שני שערים בדקות המכריעות, רק שהפעם היה נראה שהשחקנים הארגנטינאים עומדים ליפול מהרגליים. אבל איכשהו, המשחק הזה נגרר להארכה.

בהארכה הקצב השתחרר, ופתאום, גמר המונדיאל היה נראה כמו קרב פינג פונג או מטקות סוער בין
שני מתמודדים שמכירים אחד את השני מצוין ומאתגרים זה את רעהו מי מכה יותר חזק ויותר מהר, או
יותר קשתי ויותר יפה. הפיזיות והתשישות התחילו להשפיע על ארגנטינה, וצרפת חזרה למשחק
לחלוטין, הן מבחינת איומים והן מבחינת הזדמנויות. במרכז: מסי ואמבפה, כמובן. מסי חילק כדורים ללאוטרו מרטינס שהחליף את חוליאן אלברס שהיה חלש יחסית ליכולת שלו במשחקים הקודמים, אך גלישה מדהימה של אופמקאנו הצילה את צרפת מהגול השלישי.

בהארכה השנייה, ארגנטינה שוב עלתה ליתרון, הפעם מהתקפה יפה בסיומה מסי, נציג הדור "הישן"
הבקיע בכדור שנהדף החוצה מתוך השער. זה דרש רגע לעכל ולנסות להבין אם היה או לא היה. מסי
לא מוותר, במונדיאל החמישי שלו, בהזדמנות האחרונה שלו, עם ארגנטינה. הכדור אכן עבר את הקו,
והדמעות הארגנטינאיות בלוסייל החלו להציף את האצטדיון. זה מתקרב, כך לפחות כולם חשבו בדקה
108, כאשר פתאום הביטחון חזר לאלביסלסטה.

הדקות חלפו ומסביב אנשים משפשפים את עיניהם. זה פשוט לא ייאמן מה שהמונדיאל הזה מייצר
מבחינת דרמה ומתח. אבל רגע, זה לא הכל. כמו בהוליווד, או בוליווד, או בסרט קטארי כלשהו, צרפת
זוכה לפנדל בדקה ה-117. אמבפה, בפעם השנייה במשחק ניצב לבעוט פנדל - ובניגוד גמור להארי קיין
ברבע הגמר - מבקיע. שלושער לאמבפה בגמר המונדיאל, ובמצב העניינים הוא הפך למלך שערי
הטורני עם שמונה כיבושים. אלופת העולם לא רצתה לוותר, ולכל הנוכחים היה ברור שארגנטינה בצרות. עד ש… הגיע גיבור נוסף של הערב הזה: אמיליאנו "דיבו" מרטינס. צרפת יצאה
למתפרצת שהציבה את המחליף קולו של מואני מול שוער אסטון וילה באחד על אחד, והאחרון עצר אותו בהדיפה הירואית. שם התחלף המומנטום לחלוטין, והאמונה, התשוקה והרגש חזר ליציעים ולשחקנים בתכלת לבן.

מי שנכנס ממש בסיום כמחליף היה פאולו דיבאלה, ששיחק דקות ספורות לאורך הטורניר. באותו רגע
לא היה ארגנטינאי באצטדיון שלא אמר לעצמו: "דיבאלה הולך להחטיא את הפנדל בדו קרב הפנדלים".
ואז באמת הגיע הדו קרב.

אבל לא כך היה. בפנדלים אמבפה הבקיע את הראשון, ואז התחיל המתח. הארגנטינאים פתחו עם
מסי שהבקיע את הבעיטה הראשונה שלהם ואז דיבו מרטינס עצר באופן מדהים פנדל של קינגסלי
קומאן המחליף. החגיגות של השוער הארגנטינאי היו חגיגות כמו של גול. מכאן היה ברור שארגנטינה לא תשחרר את זה. אפילו דיבאלה כבש את הפנדל שלו.

אורליאן טשואמני המצוין בעט החוצה, וגונסאלו מונטיאל הלך לכדור המכריע שנתן לארגנטינה את
הניצחון בפנדלים, את גביע העולם השלישי שלה אחרי 36 שנה ולמסי את התואר האחרון שהיה חסר
לו. ארגנטינה אלופת העולם, ליאונל מסי אלוף העולם ותם ונשלם אחד המסעות המורכבים, המדוברים
והמרגשים בתולדות הכדורגל העולמי, לדורותיו. אחרי חמישה מונדיאלים, ואחרי 16 שנה, מי שנחשב
לאחד השחקנים הטובים בהיסטוריה, סופסוף הוריד את העולם מהגב שלו.

המשחק המטורף הזה היה בבואה של החודש האחרון בקטאר. כדורגל מהיר, ביזנסי, חותך, אבל כזה
שגורם ללב לדפוק חזק, ולהתרגש ברגעים שלא ישכחו. כן, כולל אחד לפני הנפת הגביע בו אמרי קטאר
שייח' חמד אבן תמים הלביש את מסי בבישט המלכותי המסורתי, וג'אני אינפנטינו נשיא פיפ"א רכנו
מעל הכוכב ארגנטיני ברגע הכי חשוב, מרגש בקריירה שלו. היא בזה טעם לפגם, למרות שבהסתכלות
רחבה האירוח הקטארי של הטורניר לא היה רע כפי שרבים במערב חזו שיהיה, ולחיוב.

אם אמיר קטאר רצה לברך את מסי ולהעניק לו תשורה מכובדת זו לרגל זכייתו בגביע העולם ולכבוד
יום העצמאות הקטארי, יכל האמיר להמתין או להזמין את מסי לטקס רשמי בארמון. הכדורגל,
במונדיאלים, הוא קדוש ויש כללי טקס מסוימים גם כשרוצים לגזור הון פוליטי על מעמד הנפת הגביע. פה היה נראה שהלכו קצת רחוק מדי מחוץ לכללי הטקס של המונדיאל. אבל מצד שני זה בדיוק האופי
של המונדיאל הזה. מצד אחד דרמטי, מהיר, סוחף, ממכר. מצד שני מעמיד את עולם הכדורגל במבחנים ומהווה גם חיבור עמוק עם מטרות תדמית ואולי אף פוליטיקה שמרחיקות לכת מהמגרש.

"פיפ"א הלבישה את מסי כמו אלאדין ברגע הגדול בקריירה שלו. בושה"
ברשת עוד לא מצליחים להירגע: "משחק הכדורגל הגדול בכל הזמנים"
בזכות הגמר ובהפרש של שער בודד: מונדיאל 2022 הוא הפורה אי פעם

מונדיאל 2022 היה אירוע מוצלח מאוד ברמת הארגון. לא יהיה עוד מונדיאל כזה. מקום קטן שמארח
32 נבחרות, בהתחלה עם ארבעה משחקים ביום בטירוף חושים שלא עוצר, עם שלב בתים שמסתיים
בדרמטיות וסנסציות מטורפות, ואז בשלב נוקאאוט שלוקח את שיאי הדרמה ורק מכפיל אותן, ובסיומו
המעגל וסימן השאלה הגדולים ביותר בעולם הכדורגל קיבלו פתרון - כאשר ליאונל מסי וארגנטינה סופסוף זוכים במונדיאל.

מה היה קורה אם ארגנטינה היתה מפסידה? איך ההיסטוריה היתה זוכרת את מסי? איך היא היתה
זוכרת את אמבפה אחרי שלושער כזה וגביע העולם שני ברציפות עוד לפני גיל 24? אין ספק שיום ראשון הגדול הזה בלוסייל, עוד יזכר בדפי ההיסטוריה של הכדורגל העולמי כיום קאנוני, שהכריע נראטיבים בנוגע לשחקנים ולמעבר הדורות בכדורגל.

גמר המונדיאל המטורף הזה, המותח והדרמטי ביותר אי פעם, היה למעשה כל החודש האחרון שהתרכז
למשחק אחד. רגש, דרמה, מתח, גולים ברגעים מכריעים, דור ישן מול דור חדש, הכל. אז נכון בהיו גם
אלמנטים פחות מתאימים לכללי הטקס, אבל פרננדה מארגנטינה, ועוד 40 מיליון כמוה, חוגגים גביע
עולמי ראשון אחרי ארבעה עשורים, וזו בערך הסיבה היחידה שלהם לחגוג מזה הרבה זמן.