תעודת זהות: המונדיאל שסוף סוף נותן מקום למדינות העולם השלישי

כבר שבועיים שקטאר הפכה להיות מרוקו. ככל שעברו הימים, ועוד נבחרות ערביות הודחו מהמונדיאל, נוספו למרוקו אוהדים נוספים. מקומיים, עובדים זרים, אוהדים שהגיעו עם הנבחרות שלהם ונשארו כאן למרות שאלה הודחו. העולם הערבי התאחד סביב נבחרת מרוקו, גם יבשת אפריקה מרגישה שיש לה נציגה אמיתית, לראשונה אי פעם, בחצי גמר גביע העולם.

איש לא יאמר שהכדורגל היה מעולם אחר, התקפי ושובה עין. אבל זה לא מעניין את האוהדים, הם לא באו לראות טוטאל פוטבול כשסיפור הסינדרלה מסעיר ויפה בזכות עצמו. מול פורטוגל, עם כריסטיאנו רונאלדו על הספסל, יוסוף א-נסירי כבש שער שכמוהו כבש רונאלדו בעשרות אם לא במאות. הגבהה משמאל, והחלוץ של סביליה התרומם לגבהים שגם הוא עצמו אולי לא האמין שהוא מסוגל להגיע אליהם. נכון, דיוגו קוסטה לא יצא טוב, וגם הסגירה של ההגנה הפורטוגלית לא הייתה טובה. אבל יבשת שלמה דחפה את א-נסירי לגובה, והוא נעץ את הכדור ברשת.

עם שמירה על משמעת טקטית ומשחק הגנתי, בונקר בלי לאפשר הזדמנויות רבות, מרוקו ניצחה את המשחק. והמשמעות הרחבה של הניצחון הזה, מעבר להיסטוריה שנקבעה פה, הוא שהרעיון הבסיסי בהחלטה לארח את הטורניר בקטאר, הצליח. כי לצד הביקורת על קיום המשחקים כאן, על הדרך בה הוענקה הזכות לארח את הטורניר ועד הפגיעה בחיי אדם ובזכויותיהם, הייתה גם מטרה טובה בבחירה במדינה מאסיה לאירוח הטורניר.

הרצון לקרב את הבמה המרכזית של הכדורגל העולמי לעולם השלישי ולקדם את הכדורגל בו הצליח. לראשונה נבחרת אפריקאית פורצת את מחסום רבע הגמר. נבחרת מרוקו היא שילוב מרתק בין בני מהגרים שנולדו וגדלו בארצות עולם ראשון לבין שחקנים שנולדו, גדלו ושיחקו בליגה המקומית. 14 שחקני הסגל נולדו מחוץ למרוקו, 12 ילידי מרוקו. בהרכב שניצח את פורטוגל פתחו שבעה שחקנים שלא נולדו במדינה.

המשותף לכולם הוא הזהות המרוקנית הפועמת גם אצל אלה שביקרו בה רק לעיתים ספורות. סופיאן אמראבט לא מדבר ערבית. אף על פי שנולד וגדל בהולנד, הוא רואה עצמו חלק ממרוקו. השחקנים האלה, דור שני ושלישי למהגרים שהגיעו לאירופה מהווים מודל לחיקוי עבור צעירים שלעיתים סובלים מבעיות זהות לא פשוטות. במערב אירופה הם מרוקאים, כשהם חוזרים למרוקו הם הולנדים, גרמנים, בלגים. אז מי הם באמת?

לא רק לבני המהגרים הניצחון המרוקני נותן זריקה של אמונה עצמית. קודם כל לכדורגל המקומי שמקבל כאן דחיפה עצומה להאמין באנשיו. זה המונדיאל הראשון בו לכל חמש הנבחרות האפריקאיות יש מאמן מקומי, ולא רכש מבחוץ. וואליד רגראגי, מרוקאי שנולד בצרפת בכלל, מבין את שחקניו, אהוב ואחריו הם הולכים. הוא מונה כדי להחזיר את חכים זייש ונוס מזראווי, והרוויח את כל הסגל שמסביב.

ללוח שידורי המונדיאל המלא

אין כדורגלן בהיסטוריה שיותר ילדים, נערים, כדורגלנים חובבים ומקצוענים, בכל הרמות ובכל הגילאים, חיקו את תנועת הבקעת השער שלו. רצו להיות כמוהו, לרגע אחד, הרגישו כמוהו. כי כשכריסטיאנו רונאלדו כבש שער, הוא הודיע לכולם: אני פה, אני הכי טוב.

הוויכוח האם הוא באמת היה הכי טוב יישאר, כנראה, לעד, ויכוח יצרי שיגרור אחריו צעקות, ריבים, אמוציות, אולי קללות. אך במקום להתווכח מי היה טוב יותר בדור האחרון, מסי או רונאלדו, אולי כדאי שנבין שתיכף זה יגמר. לא יהיה אותו, ולא יהיה את השני. ורק נישאר עם זיכרון של שחקנים גדולים ששיפרו אחד את השני כל הזמן, וקידמו את המשחק האהוב על כולנו.

כשרונאלדו ירד מכר הדשא במנהרה אל חדר ההלבשה, בוכה, מוחה את הדמעות, רגיל שתמיד הוא מצולם, לרוב מחפש את זה, אוהב את החשיפה, והפעם לא יודע האם אפשר באמת להישבר ככה בפומבי. הדמעות היו לא רק על ההפסד אמש. לא רק בגלל שזהו, במונדיאל הוא כבר לא יזכה כשחקן.

הדמעות היו על שלוש השנים האחרונות. על הפרשנים שהסבירו שהוא לא טוב מספיק עבור יובנטוס, מנצ'סטר יונייטד, פורטוגל. השנים שאינן סולחות, והדברים שכבר לא מסתדרים כמו פעם. "אי אפשר לשחק כדורגל של לחץ בלתי פוסק עם רונאלדו, ולכן הוא לא מתאים לאף קבוצה עם מאמן מודרני" נאמר עליו לא פעם בגרסאות שונות.

ואולי הדמעות של רונאלדו היו בכלל עבורינו, שלנו. אנו, שקוטלים את הכוכבים הכי גדולים, אלה שסיפקו לנו רגעים של נחת, אומנים ששלטו בתחומם, וחובטים בהם כל הדרך אל השיכחה. רונאלדו לא ישכח, המורשת שהוא משאיר אחריו היא גדולה מדי. אבל אתמול בערב בכינו עם אחד מהשחקנים הגדולים ביותר שידע המשחק הזה.

מונדיאל 2022 בוואלה! ספורט

לפני הטורניר צרפת בכתה שיכולה הייתה להעמיד סגל שחקנים שלם רק מהשחקנים הפצועים שלה. מניאן, קימפמבה, פוגבה, קאנטה, בנזמה ואנקונקו הם רק כמה מהם. סיפורי פוגבה שמחוץ למגרש בוודאי לא הוסיפו שקט לאלופת העולם שהגיעה, למרות הכל, כאחת הפייבוריטיות לטורניר.

דידייה דשאן השתמש במה שיש לו. בתפקיד אוליבייה ז'ירו של 2018 הוא קיבל את אנטואן גריזמן. שחקן ההתקפה שמחבר את כל החלקים. לא כובש בעצמו אבל עובד עבור חבריו, מפנה שטחים, נלחם בהגנה, מחלץ כדורים, מבשל. במקום פוגבה וקאנטה, טשואמני וראביו עושים את אותה העבודה. מישהו זוכר את ראביו רץ, מתקל, מחלץ כדורים במספרים כאלה?

ז'ירו, בניגוד לטורניר הקודם, כובש שערים. החלוץ הכי אנדרייטד בדור האחרון הפך בטורניר הזה למלך השערים ההיסטורי של צרפת. ויש עוד מי שחושב שהוא לא מספיק טוב. וקיליאן מבאפה. יום אחרי גמר המונדיאל הוא יחגוג 24. במסיבה, אולי, יוצג גביע העולם השני שלו. בגיל 24 אנחנו נצטרך להפסיק עם ההשוואות למסי ורונאלדו - אנחנו נצטרך לשים אותו על המאזניים מול פלה.

באנגליה כבר שלחו את גארת' סאותגייט הביתה 100 פעם בשנה האחרונה. פעם כי לא זימן את אלכסנדר ארנולד, פעם אחרת כי מגווייר שיחק ובפעם השלישית כי טומורי לא נספר ומאונט נשאר על הספסל. יצר ההרס העצמי של האנגלים ממשיך לתת עבודה. חצי גמר מונדיאל, גמר יורו ועוד רבע במונדיאל הם מספרים מרשימים עבור מאמן אנגלי.

יותר מהמספרים, אנגליה שיחקה כדורגל מצוין מול צרפת. היא לא נפלה ממנה טקטית, היא יזמה, היא הייתה המסוכנת יותר. כן, השופט היה רע וקיפח אותה. אבל ההזדמנות הייתה אצלה, והארי קיין, בפנדל שאמור היה להפוך אותו לכובש המצטיין הבלעדי של אנגליה, החמיץ. וכבכל טורניר, יש שעיר לעזאזל. פעם זה בקהאם, פעם זה באטי, או סאות'גייט. פעם זה רוברט גרין או סקוט קארסון. זה לא משנה: עכשיו זה הארי קיין.

אבל אם תסתכלו על הסגל האנגלי, הוא כולו בנוי משחקנים בגילאים נהדרים. פרט לג'ורדן הנדרסון וקייל ווקר, כל הסגל הזה מוכן לטורניר הבא וזה שאחריו. הם משחקים טוב, הם מבינים מה המאמן רוצה מהם. אם האנגלים יגלו סבלנות, הם עוד יקטפו את הפירות. גם אם לא חזר הביתה בפעם הזו, זה יקרה בפעם הבאה. ועוד על אדמת גרמניה.

את ההלכים הלבנים במשחקי הכס ניתן היה להרוג רק עם זכוכית דרקון. צריך היה לחצוב אותה במקומות מאד מסוימים, ורק איתה אפשר היה להילחם ולפגוע במי שכבר מת ואי אפשר לפגוע בו באמת. כנראה שקרואטים הם וייט ווקרס. הם לא מתו, חלילה, אבל כנראה שאי אפשר להרוג אותם. לא על המגרש. קרואטיה מלמדת אותנו, טורניר שני ברציפות שתמיד יש תקווה. ואם אין תקווה - אין כלום. מי שאין לו תקווה נותר עם נהי על העבר ומירמור על ההווה. תקווה נותנת לך את היכולת לעמוד על הרגליים גם כשהכול נגדך, כשהסוף נראה ממש קרוב. כנראה שבמונחי כדורגל נתקשה להסביר איך ברונו פטקוביץ' כבש את השוויון, כשכל הצופים מרגישים שאחרי הגול של ניימאר ברזיל עלתה לחצי הגמר.

אבל כשיש לוקה מודריץ', יש תקווה. הבנת המשחק שלו מושלמת, כמובן, בלי הכדור ועם הכדור. הרוגע במשחק, הביטחון שהוא נותן לשחקנים שמסביבו. כשהכדור אצל מודריץ', השחקנים שמסביבו רגועים יותר, מעיזים יותר. אבל זו התקווה שמודריץ' נתן לחבריו, היא זו שעושה את ההבדל.

בנאום שנשאר כשזכה בפרס כדור הזהב לפני ארבע שנים, הקדיש, בין השאר, את הזכייה לזבונימיר בובאן. הקפטן הקרואטי האגדי, שנודע בבעיטה המפורסמת לשוטר הסרבי ב-1990, מה שהפך באופן סמלי לבעיטת הפתיחה להתקוממות הקרואטית מול הסרבים ביוגוסלביה, היווה השראה לדור קרואטים שלם. מודריץ' חיבר את התקווה ההיא לעידן הנוכחי, והוביל את נבחרתו לשני חצאי גמר במונדיאל.

כותב שורות אלה מעריץ את לואי ואן חאל. את הדרך שעשה הכדורגלן הבינוני והמורה לספורט אל השורה הראשונה של מאמני העולם. לכן גם אם לא התחברתי לסגנון הכדורגל של המאמן הלאומי ההולנדי בשנים האחרונות, אי אפשר לקחת ממנו את מה שעשה בקריירה המפוארת שלו. כמה משחקים לא מכתימים קריירה. ואן חאל החליט להשתמש בשחקנים העומדים לרשותו בדרך שונה ממה שהטיף לה כל חייו.

לואי של 1995, זה של ההצגות המופלאות והבלתי נשכחות מול ביירן מינכן, אתלטיקו מדריד ומילאן, לא היה מאמין אם דלוריאן מעופפת הייתה לוקחת אותו ל-2022 ומראה לו באיזה כדורגל הוא החל להאמין. גם ואן חאל יודע, אנשים יסלחו על כדורגל פחות נוצץ, בתנאי שיהיו תוצאות. כשמפסידים, ופנדלים בגביע זה הפסד, אז משלמים גם על ההפסד וגם על סגנון המשחק.

הסיוט של ארגנטינה, החלום של מרוקו: מארבע תצא אלופת עולם
אמבפה צהל אחרי הפנדל, בצרפת חגגו: "קיין, אנחנו אוהבים אותך"
רונאלדו מירר בבכי, בת זוגו נגד המאמן: "זלזלת בשחקן הטוב בעולם"
"על מה אתה מסתכל, טמבל?": משפט הקאלט של מסי מודפס על חולצות

הפסיכולוגיה של האיש מרתקת: לאורך כל הקריירה הוא רצה שיכירו בו בשורה אחת עם מיכלס וקרויף. העם ההולנדי סירב. הוא לא הסכים לקבל שהאדם הזועף הזה הוא ברמה של ממציאי הכדורגל המודרני (כפי שהם רואים את זה). מבחינת ואן חאל, זכייה במונדיאל הזה הייתה נותנת לו את החותם שהוא חיפש. איש לא יוכל להגיד עליו דבר, כי הוא עשה את מה שמיכלס וקרויף לא הצליחו.

גם ללואי זה לא הצליח. אבל ליגת האלופות עם אייאקס, בעידן שבו דברים כאלה כבר לא קורים, התארים במועדונים השונים, החידושים והכדורגל הנפלא שהציג בשנות ה-90 ובסוף שנות ה-2000, ישארו עמנו לעד. הקריירות של ליטמאנן, קלייברט, סיידורף, דווידס, צ'אבי, אינייסטה, תומאס מולר ועוד שחקנים רבים וטובים, ישארו עדות לגדולתו של אחד המאמנים הגדולים בכל הזמנים. תודה לואי, תודה על הכדורגל הנהדר, על הפרסים, על הראיונות המצחיקים, על הרגעים היפים. אני אוהב אותך.